רק רגע

בסוף אני אשכח אותך. שנינו נשכח.

אחרי כל השנים אני כבר יודע שכל כך קל לקחת את הפנייה, ללכת בדרך אחרת ולהעמיק בה לתוך נוף סבוך שכבר מסתיר גם את המבט לאחור.

והזיכרון הוא מתוק, אבל הוא נושר כמו עלה גדול ויפה, ואז נשאר בודד על האדמה הנטושה, מתחיל להתעמעם בקצוות, ולאבד פרטים גם בין הקצוות, ולהתפורר ולהישאר כשלד של כותרת.

היה היה, היה היתה.

ואני רק ארצה שיהיה לך טוב, שהכל יסתדר בסוף כמו שרצית וכמו שהיה צריך.

אולי זה הדבר היחיד שלא יישכח.

גם המחק הכי טוב משאיר את חריטות העיפרון על הנייר.

גם צבע לבן שמכסה הוא צבע חדש.

הקיץ הזה מעוור את העיניים. אני הולך במכנסיים ארוכים, כי מצופה מגבר במקומות מכובדים להזיע גם בחלקי גוף שהוא לא ידע שיש לו. אני מזיע פנימה, גם במחשבות. אני עוצר לקנות בקבוק שתייה ומסביבי הכל הופך להיות מדבר צהוב ומאובק, ואני לוגם מהבקבוק שמזיע כמוני, מנגב איתו את המצח כמו בפרסומות הכי זולות, שריקות של רוח במדבר העיר. צלילי מיתרי מתכת כמעט אקראיים.

והיא עוצרת עם המכונית הגדולה לידי, מחייכת ומסמנת לי להיכנס. משב רוח צונן מהמזגן. היא מנגבת לי את הזיעה מהמצח ומנשקת קלות. לוחצת על הדוושה, וצליל המנוע מתחזק, עמום.

הקיץ הזה זולג כמו טיפת זיעה על עיניים מסונוורות מחלום.

את בורחת אל הפנטזיה. 

הפנטזיה רודפת אחריך.

הפנטזיה היא הבריחה שלך.

הפנטזיה גורמת לך לברוח.

אחרי שתתקלחי, תשכבי במיטה מול המאוורר, תנשמי ותרגישי את הצמרמורות הקטנות שמחברות בעור אחד את הזיכרון הטרי של העונג, לזיעה חדשה.

כולם סביבך כל כך נקיים ואלגנטיים.

ואת מחייכת בנימוס נקי ואלגנטי. 

ובסוד, רק בחושך, רוצה את הליכלוך, את הקרע, את ריח הטבע ולא ריח הבושם.

ומחכה שהאור יפלוש קצת לחושך. או שהחושך יפלוש קצת לאור.

השקט הוא אשליה. כמו בין עצים ביער, ההקשבה שלי מפלסת דרך לאט לאט בין כל הקולות של הלילה הזה, להגיע לקולות שלך.

אני אוהב להסתכל עלייך מרחוק ולראות כל כך עמוק. ואני אוהב שאת מרגישה את זה.

כל אחת יודעת איך לצלם את עצמה כדי שהזווית הכי תחמיא לה.

לא כל אחת יודעת להסתכל על עצמה פנימה בדרך שהכי תחמיא לה.

בסוף את הולכת, את עצמאית, את בוחרת איך ולמי להגיב, את בוחרת לאן להוליך את הנפש שלך במבוך המסנוור ומלא התעתועים והפיתויים הזה.

בסוף את הולכת ואת לבד, ואני לא איתך שם. ואני חושב עליך הולכת בכל זה, וסומך עליך.