לפני 6 ימים. 19 בנובמבר 2024 בשעה 12:38
בסוף אני אשכח אותך. שנינו נשכח.
אחרי כל השנים אני כבר יודע שכל כך קל לקחת את הפנייה, ללכת בדרך אחרת ולהעמיק בה לתוך נוף סבוך שכבר מסתיר גם את המבט לאחור.
והזיכרון הוא מתוק, אבל הוא נושר כמו עלה גדול ויפה, ואז נשאר בודד על האדמה הנטושה, מתחיל להתעמעם בקצוות, ולאבד פרטים גם בין הקצוות, ולהתפורר ולהישאר כשלד של כותרת.
היה היה, היה היתה.
ואני רק ארצה שיהיה לך טוב, שהכל יסתדר בסוף כמו שרצית וכמו שהיה צריך.
אולי זה הדבר היחיד שלא יישכח.