רק רגע

עכשיו את רוצה לשכוח. את מחליקה יד על השיער, נושמת מחדש. את אוספת את כל השברים, לא לזרוק, לסדר אותם יפה. אי אפשר לחבר אבל אפשר לבנות מהם משהו. מה? את בובה מחרסינה, שלמה אבל חלולה. זה טוב. קודם היית זכוכית. גם ריקה וגם שקופה. אמרת שאין מה להסתיר, כי אין שם כלום גם ככה. עכשיו את אוספת את השברים מסביב ומסדרת יפה, כדי שלא תישברי בעצמך, כי אין מי שיסדר את השברים שלך.