לאחרונה אני מגלה שיש 2 "אני"
המוכרת לי כלכך:
האישה - החזקה, ההגיונית, העמוקה, הפרגמטית זאת שרואה את החיים כפי שהם, בצורה הגיונית ויודעת לנתח אותם, לייעץ ולהתייעץ.
ויש ה"אני" החדשה שלומדת אותה מדי יום:
הילדה - אני של הבדס"מ. והיא שונה כלכך מפעם.
אני שמאפשרת לעצמי להיות ילדה קטנה, שמנסה לשחרר, לתת לו את המושכות. הילדה הקטנה שלעיתים טוב לה לא לחשוב יותר מדי ולעשות ולהתנהג בדיוק כמו שהוא רוצה. להסתכל עליו ולדעת מה הוא מרגיש לפי שפת הגוף או העיניים שמביטות בי. הילדה שאוהבת לרצות, הילדה שאוהבת להיות שלו ובשבילו, לטפל בו.
ומהצד השני של הילדה קיימת הכלבה.
מולו כלבונת קטנה, שרוצה לשים את הראש על ברכיו ולהיות מלוטפת, או להתמקם למרגלותיו ולהרגיש את השקט המשתלט במקום הנמוך הזה.
זו שמתחברת לכאב, לסימנים שמלווים ומשאירים אותו עוד עליי גם כשהוא לא לידי, הכלבה שמעצימה אותו כלכך ומכתירה אותו בכל פעם מחדש למלך שלה.
יש עוד צד לכל זה, הצד שהכי קשה לי לקבל, הצד שאני לא מכירה בי. לא באישה, לא בילדה..
הכלבה. כלבת אלפא שעומדת על 2 רגליים אחוריות, חושפת שיניים ונלחמת על הטריטוריה שלה מלחמת חורמה. כלבה רכושנית, כלבה קנאית. זאת שמורידה מסך ולא רואה אף אחד מולה זאת שצריך לקשור לעמוד אחרת היא עוד רגע נוגסת בבשר של מי שמולה וקורעת אותו לגזרים. ברגעים האלה, יוצאת מאיזון, משתלחת, יודעת שזה יעלה לי בסימנים ועדיין....
יש משהו איתך שגורם לי מצד אחד להניח לאגו הגדול שלי ולהיות במקום האמיתי שלי, בלי מסכות, לחשוף את עצמי מולך ולתת לך לראות גם את הצדדים הפחות מחמיאים
ומצד שני גורם לי לאמוציות גדולות כלכך, תחושות שאף פעם לא הכרתי ולא תמיד אני אוהבת בי.
ודווקא במקום של היררכיה גדולה אני מוצאת דואליות לא פחות גדולה - ההכלה.
היכולת שלי להכיל אותך על כל המורכבויות שלך, הצרכים והרצונות ומאידך היכולת שלך להכיל אותי על כל צדדי, כולל אותו טירוף.
לפעמים אני תוהה, זה הרי היה קיים בי לא יכול להיוולד פתאום אבל משהו איתך מוציא אותו החוצה, כמו שאף אחד לא עשה זאת לפני
האם אתה מודע לזה?
