מתחילה מחדש

אחרי קילומטרים של שיחות וכתיבת עצמי לדעת, אחרי תקופה בה בחנת אותי מכל פינה אפשרית, בדקת עד כמה אני רוצה, ווידאת שאין בי שאריות אחרות, אחרי תקופה בה הרגשתי איך אני הופכת להיות שלך עוד לפני שנתתי בך מבט החלטת שאני מוכנה. 

הודעת לי על המפגש הקרב וכמו בפעם ההיא הראשונה ששלחת את הרשימה, גם הפעם היתה אחת כזאת, איך להכין את עצמי עבורך.

אחכ ביקשת שאבחר את אחד מבגדי הגוף הקטנים  שאני מטיבה כלכך לצלם את עצמי בהם ושאראה לך איזה נבחר לאחר שאישרת והורת ללבוש אותו ללא תחתון עוד התרסתי בך שלפחות גרביון "התחשבות אדוני... קרררר". שתקת לרגע ואמרת לי שזה בסדר (יש.. נצחון קטן בראש שלי.. פחחחח).

באותו ערב נתת לי את הכתובת וביקשת שאחנה במרחק של 200 מטר משם (אני זוכרת שזה היה לי מוזר...) אחכ הסברת שאני יוצאת מהרכב ללא מעיל או ג'קט. ככה כמו שאני וכשהתחלתי להתלונן על הקור (ברור...הקור) אמרת שבשביל זה אישרת את הגרביון וחוץ מזה שאני כלכך נהנת להיות פומבית אז הנה... כשהגעתי לכתובת הלב שלי כבר פעם על 200 קמ"ש (הבטחת וקיימת), הגרביון מתחיל להתרטב למטה (אוףף איתי), בודקת במבטים אם ישנם אנשים מסביב, עושה חישוב בראש איך יותר מהיר להגיע  אליך, לצמצם נזקים ולא לחשוף את עצמי. לבסוף אזרתי אומץ, יצאתי מהאוטו, גב זקוף (אם כבר אז כבר... ), זונה גאה, נמנעת מלהסתכל לצדדים, פוסעת לעבר הלא נודע. קר כבר לא היה.

נכנסת בדלת, מקום חשוך יחסית (בראש נרגעתי, אמנם ראית כבר כל פיסת עור שלי אבל אני אלופת הפוזות היפות), על הדלת חיכה לי כיסוי עיניים שחור, הגעתי לאמצע החדר, שמתי אותו והמתנתי.. שומעת אותך מתקרב, צוחקת צחוק של  מבוכה, הלב מאיץ אפילו יותר, היה לי פיק ברכיים קל שמת לב כנראה כי מיד הרגשתי את הידיים שלך אוחזות בי, לא נותנות ליפול, מיישרות אותי. ואני מחייכת, נהנת מהמגע ועוד לפני שהבנתי, הרגשתי סטירה. לרגע התעשתתי, החיוך הצטמצם מנסה לאמוד אותך בראש שלי ולפני שמספיקה הלחי השניה שלי ספגה סטירה שניה. החיוך יורד לגמריי ולפני שאני מצליחה להגיב, הלשון שלך סותמת לי את הפה. לעזאזל עם הגוף שלי, יש לו חיים משלו והוא מגיב לך מיד, אתה מרגיש ומתנתק ממני, ברוכה הבאה כלבונת מגחך לך והולך למס' שניות מביא חבל ומתחיל לקשור אותי כמו על צלב, ידיים לצדדים, רגליים מפוסקות, פותח את בגד הגוף מלמטה, קורע את הגרביון. בין כל התחושות שעוברות עליי, הריגוש, הפחד, הגירוי עוד עוברת לי מחשבת מודעות (לדעתי האחרונה לאותו ערב) על כך שבגלל הקשירה החורים שלי פשוט פתוחים לרווחה ואתה בטח בוחן אותם עכשיו. עוד לפני שתחושת הבושה מספיקה לאפוף אותי, אני מרגישה את הפלאג הקר להפליא חודר אותי בתחת, מתחיל פעולת הרחבה ואתה מעביר יד ומלטף את הישבן ואחכ נותן מכה או שתיים (או עשר, מי ספר) והגוף שלי, אוחחח הגוף שלי. ועוד לא התחלת כלום.

ועכשיו הגיע זמן החובות .... 

מנית לי אותם, את כל האי ציותים הקטנים וההתמרדויות של ההתחלה, הזכרת לי מילים מתגרות שעכשיו הגיע זמן התשלום שלהן.

וזה מתחיל, השוט מתחיל לצרוב את גבי, הצלפה אחר הצלפה כל כמה אתה עוצר, חודר לתוכי עם אצבעות,  מלטף את פניי, נותן לי למצוץ את המיצים שלי וממשיך, מגביר  את העוצמה, כמו בוחן אותי, את הגבול שלי, עד איפה יכולה לספוג (ועוד קצת) ואני... מדי פעם  מוציאה אנחה,  אבל בעיקר מתמכרת לכאב הזה, לכאב שלך. 

זה הרגע שממנו פחדתי הכי הרבה לפני, מידת ההכלה אותך כי זה מגיע אצלי יחד עם התמסרות ושליטה מלאה ואני, אני כבר מזמן שלך. אין לי מושג כמה הצלפות, הפסקתי לספור באיזה  שלב. כשהן הפסיקו הרגשתי שאני מרחפת, התקרבת אליי, שוב מלטף אותי, לוחש מילים באוזניי,  מתיר את הקשירה, מצמיד אותי אליך, מחבק ואז מוריד אותי על ברכיי. הפלאג עוד בפנים עושה את עבודתו נאמנה... אתה מצמיד את הפנים שלי למכנס שלך שעד מהרה יורד ואני מרגישה את הזין העומד שלך ואתה מתחיל לזיין לי את הפה. בהתחלה, לאט ואז מהר יותר ויותר לא מתחשב ברפלקס ההקאה שלי ובחוסר הנשימות, עד שאני מצליחה לברוח קצת, מסדירה נשימה, והסטירה לא מאחרת להגיע, ועוד אחת ועוד אחת ואתה מזהיר אותי שלא אעשה זאת שוב והזין חוזר לפה שלי ושוב אני מרגישה אותו חודר לי את הגרון, המיצים מתחילים לעלות ואני בורחת, האף נוזל והעניים דומעות והסטירות שלך לא מאחרות לבוא וכך במשך דקות ארוכות, סטירה זיון פה ואין לי שליטה יותר, אני פשוט לא מצליחה לברוח ממך. ואתה כמו מבין את מה שאני מרגישה, מסובב אותי בבת אחת, מושך ממני את הפלאג, לא נותן לי שניה אפילו לנשום מהתחושה וזין שלך כבר בתוכי מחליף אותו ואתה מגביר קצב ואני שומעת את עצמי גונחת,  וצועקת ואתה לא מתחשב  ואני נקרעת אבל מתפללת שלא תצא מתוכי שתישאר ככה עוד וצועקת ונוהמת כמו כלבה מיוחמת שזכר האלפא שלה מזיין אותה, אני חור לשימוש ואלוהים, לא מתאפקת יותר וגומרת ואתה מיד אחרי...נופל עליי. 

שעות אחכ, בין כל השיחות והצחוקים הקטנים אני עוד עם כיסוי העיניים, כבר הודעת לי מראש שכנראה שלא אזכה להציץ ולראות אותך גם הפעם

כשמגיע הזמן שלי ללכת, אתה עוזר לי להתלבש עומד מולי ואני שומעת את החיוך שלך (כן, כן, זה אפשרי) ואני מתחננת, עוד התחננות אחת אחרונה, שתיתן לי לראות אותך, מתחנפת ומצטנפת בתוכך. אתה צוחק, שותק לרגע, חושב עם עצמך ו......

;-)