כשהייתי קטנה והייתי רבה עם אימי ,היא נראיתה לי רעה מאד וכועסת והייתי רצה לאבא . אם הייתי רבה עם אבי ,הוא היה נראה לי מאד מעליב והייתי רצה לאימא להלשין. מכירים את זה ,שאותם אנשים הקרובים אלינו מאד נראים קצת אחרת כל פעם . המבט נראה שונה , כל החזות נראית ונותנת תחושה אחרת קצת . לאורך תקופה דיי משמעותית כך זה היה נראה לי עם אנשים קרובים . כשאדם קרוב אליי כעס, או עשה משהו רע , הוא היה נראה לי כמו חיה לא מוכרת כזו , עם מבט לא מוכר ,מאיים . כשהוא היה אוהב ותומך , זה היה נותן לי תחושה אחרת לגמרי - פתאום הוא נראה יפה, חכם , הייתי גאה שהוא קרוב אליי. כשאותו אדם היה חזק ותומך ,הוא נראה לי כמו צד הפוך של מטבע להוא שחלש ובוכה או מתייסר כשמשהו רע עובר עליו והוא היה נראה לי כמו איזה טרול מוזר ומסכן .
פתאום בכמה שנים אחרונות זה השתנה...
פתאום אותו אדם נראה לי תמיד אותו דבר ,פתאום לא משנה לי כשהוא כועס או צוחק ,תומך או נתמך, אם הוא נראה במיטבו או שהוא קם בבוקר ונראה כאילו עבר עליו טנק . פתאום כשאדם קרוב אליי כועס ,בפעם ראשונה ששמתי לב , שהוא עדיין נראה לי אותו דבר , זה לא מפחיד אותי ,הוא לא נראה מאיים בכל חזותו ,לא בא לי לברוח ולהסתתר בפינה חשוכה עם שמיכה מעל הראש ופנס עד שיעבור הזעם.כשהוא תומך אני נענית לזה ,כשהוא נתמך בא לי באמת מכל הלב לתמוך , כשהוא כועס...בדרך כלל יש לי נטייה להפוך את זה למשהו מבדח , כך שבסוף נצחק על זה.
יום אחד בהיר למדתי בשיעור פסיכולוגיה על תאוריית יחסי אובייקט ופתאום הבנתי שיש לזה גם שם ,ובקיצור נמרץ - כשתינוק נולד ,הוא תלוי לגמרי באימו . אותה אם ,שמאכילה אותו, שנראית לפעמים טובה ורכה ולפעמים עצבנית - נראית לו כאדם אחר לגמרי בכל פעם ,הוא אינו מבין שזו אותה האם ,אלא זה תלוי לגמרי במצב הרוח שלו עצמו ומצב רוחה של האם ומה שהיא מעבירה ומעניקה לו . רק שבערך בגיל כמה חודשים ,הוא אמור להתחיל להבחין בכך שזו למעשה אותה האם, אותו אדם וכאן הוא נכנס לעמדה דפרסיבית ,כי הוא מבין למעשה שלאורך כל הדרך זה היה אותו אדם ,שהוא טעה בשיפוט ולפעמים אולי גם פגע בה.
חברים ,נראה לי שהתבגרתי...
לפני 17 שנים. 6 בינואר 2007 בשעה 10:33