קטעים מהלב

לא אמצא מילים
המסע שלי
כל הד יהפוך מנגינה ,
כל צל יחוש בסם ,
זורם בעורקיו
ממתיק את קוי מיתארו
כל שקפא
בעיר הרפאים שלי
ירגיש שוב בשמש מחייה את תאיו .
רוח יקרה ,
אני יוצאת למסע
כשאשוב ,
קול שקפא ,
ישיב את צליליו
כל מיתר יתמוך ,
שלא אתמוטט בתלייתי
תקוותי בך

השקט גועש
הרסיסים שלי עוד יתמזגו עם שלך ,שקט שלי .
כמה שאשכח ,כך אזכור
איך בכי חונק הופך אנחה .
אף היא שקטה ,בודדה ,לאזניך בלבד
היא תשאר עמך .
אותה תשמע עם התעוררותך ועמה תרדם .
היא תעורר בך את התאווה
תחשוק בה ,שוב ושוב
לא תדע עוד כיצד עברו ימיך בלעדיה
ואף לא תזכור .
רק תחשוק כל רגע ,
שתגלה עצמך
דרכי
כמה כמהה היא לזעקה

אם אתקרב אליך
עם הקנה צמוד לשדיי ,
עם הסכין ברחמי ,
אם תשמע לחישותיי ,

זוכר שפעם סיפרתי לך..
תסתובב לגלות שאין אדם לידך

אם תחוש נגיעותיי
תתכסה זיעה
תבין ,
כמה זמן לא נגעתי במשהו חי

אל תתעורר אהובי ,
בעולם שלי רגליי פתוחות לרווחה ,
מתנגדות לידיך ,
פי פעור בזעקה ,

הקרע הארור הזה
הו כמה דם...
בשקט על קצות האצבעות
אחמוק מביתך
תכסה אותי ,תכסה אותי
לפני הזריחה

אמנות היא לאבד משהו
בכל יום .
אל תבכה אם איבדת משהו שהיה שם ,
נמוג
אני איבדתי עולם ועוד מדינה
אולי גם עיר אחת ,
אינני זוכרת בוודאות

בזיכרונות על חיוכך ,
ועליך בתוכי ממלא נשימתי,
איבדתי נהר
כשבכיתי את אובדנך והיית שם
כששמש בוקר רענן נראתה אשליה ,מסנוורת מעט ,
היה לה ריח של קליפת לימון ,
ואילו לירח שאיבדתי , ריח של גשם שלא בא ,
ידעתי שאאבד .

אמנות היא לאבד משהו ,אפילו זעיר , בכל יום ,
אמנות היא לאהוב
את האובדן

לו רק יכולתי לשמר את הטוב שבי לעד,
הייתי אחוזת בו בכפותיי ,
לא נותנת לו לחמוק
הייתי שומרת עליו טוב טוב ,
הייתי נועלת אותו בכלוב
בודקת כל בוקר שהוא עוד שם , בעיקרו
הייתי מזינה אותו בסיפורי ילדותי
ובמראות נוצצים ,ברוח ים ,בשבילי אגדות ,
בריח דשא לאחר גשם ראשון ,
חברי ילדות עליזים , נאמנים לשעה שקבענו בחוץ אחרי בית-ספר ,
שלא יתנו לו לשכוח
הייתי מוציאה אותו לטיול בו הוא היה מוליך אותי ככלב עיוורים נאמן ,
מראה לי דרך אחת בלבד
הייתי עומדת כל ערב ליד הכלוב ומנסה שוב ושוב
לשכנעו שיישאר,
להבטיח לו שאטפל בו טוב
הייתי מפסיקה לרוץ כדי לנוח שוב ,
מפסיקה לפחד כדי לגעת שוב ,
מפסיקה לישון כדי להתעורר שוב ,
לטעום שוב ,להריח שוב, להרגיש...
אך הוא מסתובב ללא רצועה
ללא כלוב ,
הוא עד לתנחומי פלדה של אנשים מברזל
שוכב על מזבח תמימות
הוא מאזין לפזמונות דממה של אלו ששחכו איך להתעורר ,להריח ,להרגיש ,לאהוב...
והוא רחוק רחוק רחוק
קפא בחלון ראווה בארץ קרה מאד
קבור ברחם דמיוני סגלגל
אני מחכה שיוולד
יש לי סובלנות

לפני שנה עוד הלכתי עם נעלי עקב אבל בתקופה האחרונה מתוך אינסטינקט אני שמה נעלי ספורט או צבאיות כאילו אם אצטרך לברוח ממשהו שיהיה נוח..זה אינסטינקט ,רק היום חשבתי על זה ושמתי לב לזה ..
האוטו שלי כל הזמן פול טנק אפילו שאין לי כסף בשיט 96 מלא ב'קשה על הזין שלי
והפלא שלי כל הזמן פול בטרייה וכל הזמן אונליין אפילו באמצע שיעורים באוניברסיטה הוא מצלצללל אני לא מכבה כאילו טלפון אחד יכול לשנות לי את החיים
הנשיא לשעבר חשוד באונס ,ראש הממשלה לשעבר בקומה,ראש הממשלה הנוכחי הוא לשעבר וואלה אולי נהיינו קצת מדינה לשעבר חחח כולם חשודים ומשוחדים
ארצנו הקטנטונת מוכנה לשרב כבד השבוע
כל אחד כבר ארוז ברכב צבעוני אוטומט נעילת בטיחות עם מזגן חלונות סגורים אפילו אם מאד ארצה לשאול מישהו איך מגיעים לטיזזי אין מצב בעולם שאצליח לחדור דרך קונכיית הברזל היפה הזו אלא אם כן אנשק אותו מאחורה ו"אסדר" לו את הפנס אולי רק אז הוא ייצא להגיד לי איך מגיעים לכספומט הקרוב להוציא 20 אלף ש"ח על הפנס שלו. איך מוצאים פינה אישית ,מקום ללא חרדה בתוך כאוס ? - נהנים מאריזות אישיות ,כאלה שמוגשות רק לך אישית ,בתוך קופסאות קטנות ויפות שנראות כאילו הן מותאמות במיוחד בשבילך אבל בעצם מתאימות גם לכל אחד ואחד מתוך החמישה מיליון איש זה קצת משעשע . כל תודעתנו נתונה ל"אחד פלוס אחד" , "דיל טוב" ,"חבר מביא חבר". צ'מעו..אם יש דיל טוב ,זה בעיקר רק בהשוואה למשהו אחר - דיל לא טוב ,אבל ההשוואות מספיקות לנו כדי לספק לעצמנו עוד אריזה ולהירגע עד ליום שלמחרת
האם עוד יש חבר שאינו משקר לחבר ?..

אם להתוודות בשיא הכנות, זו מעין תחושה מוזרה אבל דיי נעימה ,כמו כאוס עם קצת אדרנלין ,משהו מריר-מתקתק שזורם ,קצת מזכיר ייגר . זה כמו ציפייה שעוד מעט יגיע לילה שבו אבין פתאום משהו קצת מפחיד..אני יכולה לעשות מה בא לי וזה לא יזיז לאף אחד בשיט
אני כבר לא יכולה להגיד מה טוב ומה רע ,אני רק יכולה להגיד מה אמיתי ומה לא .
אבל משהו חרא קורה פה בזמן האחרון
עוד מעט ל"ג בעומר
וכבר לא נשאר לנו כל כך מה לשרוף הא

למה למה אני לא הולכת לחדר כושר למהההה
זה חמש דקות נסיעה ממני ,אני מנויה ,יש לי זמן לפחות פעמיים בשבוע ,חברה שלי הולכת שזה עוד יותר סבבה , יעני יש לי את כל הסיבות ללכת ואני-מה-זה-לא-הולכת ראבבק
למהההההה

יש אנשים שיש להם יום קבוע לנקיון ואפילו שעה קבועה .נגיד שישי בבוקר, שבת בצהריים וכו' . אצלי אין ,זה יכול להיות בסופ"ש ,יכול להיות באמצע השבוע ,יכול לא להיות שבועיים, יכול להיות ב-11 בלילה ,לפעמים אני חוזרת מעבודה וישר סוחבת את המטאטא לקומה שלי .
נראה לי שזה יותר קשור לתחושה של לנקות משהו אחר ,אין לי מושג.
ובאמצע שאני מנקה תמיד יוצא לי לעשות משהו אחר ,במקרה .
לפעמים אני מתחילה פתאום לתייק את המשכורות ולראות כמה הרווחתי לפני שנתיים , לפעמים פתאום אני נתקלת בסטפה של תעודות ציונים מהבי"ס שנופלות עליי מהארון למעלה ואז אני מתחילה גם לעבור על הציונים ולחשוב למה קיבלתי ציון חרא בהיסטוריה דווקא בכיתה ט' (כי שנאתי את המורה), לפעמים דיסקים ואז אני מתחילה לעשות סדר בדיסקים לפי א'-ב' . לפעמים אלבום תמונות ואז אני מתחילה למיין אותם לפי תאריכים ולפי חברים ולפי החיות שלי מגיל 12 עד עכשיו ולפי הגיל של החיות וסוג החיה . לפעמים אני מתחילה למיין חזיות ותחתונים וגרביים לפי צבעים וכובעים לפי סוגים וג'ינסים מהגזרה הנמוכה ביותר עד לגבוהה ביותר..אחרי שעתיים אני נזכרת שהייתי בכלל באמצע לנגב אבק .פעם אחת אפילו התחלתי לצייר תוך כדי נקיון ,כי פשוט נתקלתי בקרטון ביצוע ומלא סקיצות שלי והתחלתי לסדר אותם לפי סוגי ציור וכך זה התגלגל .פעם אחת פירקתי לאחותי את כל החדר תוך כדי נקיון ,כי פשוט עיצבנו אותי כל המדפים הצהובים המחוברים יחד עם ארון ועם שולחן כתיבה ,זה היה נראה לי מטומטם ומרובע .היא הצטרפה אליי בהתלהבות להוציא את הברגים עד להתמוטטות הסופית של הארון עם המדפים כשאנחנו בוהות בהרס הזה בהנאה ותחושה של הישג גדול .וואלה שום דבר שמתחיל לי בחיים אני לא יודעת איך הוא יסתיים,אפילו משהו הכי בנאלי ...דוגרי ,תמיד הייתי היפראקטיבית ואם משהו לא משעשע אותי ולא מעניין אני פשוט לא אעשה אותו.. הכל כדי שנקיון לא ייראה לי סתם נקיון יבש שחייבים לעשות .
אחרי שבוע הכל שוב מתבלגן לי ...

ציפייה יכולה להיות מענה...
אבל מצד שני ,ללא הציפייה
יש רק דממה

ניחנו בכשרון להדחיק את הרגעים ההכי גרועים בחיינו על מנת לעבור הלאה ,מאלה שהרגשנו הכי מושפלים ,הכי כואבים ,הכי מקנאים , הכי רעים ,מאלה שאפילו בנסיון להיזכר בהם אנחנו מרגישים צביטה כואבת בלב ,או בושה שגורמת לרצון להתחבא לכמה רגעים ולהיות בלתי נראים .
מה לגבי הרגעים של האושר שחווינו ? של שפע רגשי ,של מימוש אהבה שהיתה לשיא, פשוט אושר אינסופי ?
האם רגעים אלה בונים אותנו ,ממלאים אותנו כפי שאלה הרעים גורמים לנו להתמודד ולצאת מחוזקים ?
האם המחשבה על כך שלא נוכל לשחזר רגעים מאושרים אלה לעולם ,אך נצטרך לחיות עם הזכרון שלהם ,הוא מתנה או עונש ?
לעיתים נדמה לי, שאנו חיים בציפייה לרגעים שידמו להם ,או יעלו עליהם
האם זה גן עדן או גיהנום ?
לפעמים אני חושבת על זה למרות שזה נראה מוקצן .
לעיתים אני יודעת שאותו רגע היה כל כך מאושר רק בדיעבד...