תמונה מהעבר צצה לי כמו איזה פלאשבק היום. ראיתי אותה בבהירות, בבת אחת, באמצע שומקום. ראיתי את עצמי עירומה על ברכיי, לצד המיטה של החברה הכי טובה שלי, כשמי שהייתי מאוהבת בו ושייכת לו כמעט בכל נים בגופי ובנפשי, מזיין אותה באקט קצת נואש. הוא לא הצליח להנות מהעניין. אבל היא כן. מאוד. אני מאמינה לה. היא סיפרה לי אחכ שהיה לה מדהים. אבל הוא, הוא היה קצת נואש ומתוסכל, מאיזו סיבה פסיכולוגית עמומה ונסתרת. אני רק ידעתי שזו אחת מהפנטזיות שרודפות אחריו, נושפות בעורפו ולוחצות אותו כבר מי יודע כמה זמן: שלישיה. להיות עם כמה שיותר ועדיף ביחד.
אז הגשמתי לו את הפנטזיה, הרי הייתי מאוהבת בו. הרי הייתי הכלי שלו. הרי הייתי מסורה. הפקתי עונג עצום מלהיות זאת שמממשת לו את החלומות הכי כמוסים שלו, אלה שהוא לא מעז לספר לאשתו או למאהבות אחרות. רק לי. רק אני שיכולה להכיל את הפנטזיות ההו כה פרועות שלו ולתת להן מקום- כי, וזאת האמת, שאני יודעת לתת לאחרים מקום על חשבוני. אני יודעת לסבול, להדחיק את המקום שלי, להתנתק מעצמי, לדרוך על עצמי, למחוק כל רצון ועצמיות, כדי להיות כלי ראוי למישהו אחר. חזק יותר, חכם יותר, ראוי יותר ממני. היה לי שווה להתכחש לעצמי, כי קיבלתי את תגמול ההכרה, משהו כזה חזק ששבה אותי אצלו. אבל לא ידעתי שאני משלמת מחיר הרבה יותר כבד של סבל והשפלה של המהות שלי, לא זה לא היה חיצוני כמו שתמיד חשבתי לעצמי. שילמתי מחיר של ניתוק וניכור עצמי.
אני חושבת שהתמונה הזאת ממחישה את השיא של השפל אליו ירדתי. יש עוד כמה רגעי שפל על גרף מערכת היחסים שלנו, אבל אני חושבת שהרגע הזה מתעלה בהמחשה המדוייקת של הסיטואציה הנפשית בה הייתי.
אפילו הרגשתי את זה בזמנו, באותן דקות. רוב הזמן הרי מולו הייתי בריגוש, בהתמסרות, השיח איתו צבע את כל היממה שלי, על כל הרגעים שהיו בתוכה. אבל שם, כשאף אחד מהם לא התכוונן אלי, לא הייתה לי ברירה אלא לחוש את עצמי. זה ממש היכה בי כשהייתי ככה שם לצידם. רואה אותו מעליה, את המבטים שלהם, את המגע, את התקשורת, את הבעות הפנים שלו ושלה לסירוגין. משהו בתוכי צרח, גרם לי לבכות. הצרחות האלה היו יותר מידי- 'אני לא מאמינה שזה מה שנהיה ממךךךךךך', ו-'אני לא מאמינה שאני כאן, לאיפה הגעתתתת'. זה פשוט התפוצץ לי בבטן, הדמעות היו רק גלי ההדף, הרסיסים. כלפי חוץ הצגתי את הבכי כרגשי קנאה, קנאות, או מה שלא יהיה. הרגשתי גועל על ההצגה המטומטמת הזאת, אבל ידעתי שאני כלואה במצב שאני עצמי הבאתי אותו עלי, ובאותה נקודת זמן לא ידעתי שיש לי את הכוחות להיחלץ ממנו. הרגשתי אבודה לחלוטין.
התמונה הזאת, שתיארתי בכל כך הרבה מילים, הבזיקה בחלקיק רגע היום. אינסטינקטיבית הסטתי מבט, ניערתי את הראש, זה חנק אותי והציף לי את הגרון. הרגשתי שהכל סוגר עלי. איך יכול להיות שהייתי שם. מה זה בדיוק אומר עלי. איזה מין בנאדם אני!!!
התגברתי עליו כבר, על האהוב/אדון/חבר/מאהב הזה שהיה כל עולמי. בניתי לי לאט ובעשר אצבעות עולם חדש בלעדיו. אני עדיין משתקמת, עדיין בונה, לא אשקר. כי דברים איתו הגיעו לנקודות שצרמו וחרקו לי כמו צרחות של אדם שנשרף בחיים. כמו שאגת צמיגים של מכונית מירוץ שאיבדה שליטה וחורכת את הכביש בריח של מוות. ככה.
והחברה, גם היא לא בחיי כעת. היא התחתנה באבחת רגע עם איזה גבר שרצה אותה מאוד, והחרים את הקשר שלנו רגע אחרי. היא בכלל הייתה סוג של זונה שלא מדעת, שלא למטרת רווח כלכלי, והבחירות האומללות שלה היו לגמרי שלה. אני רק הייתי שם כדי למנף את האומללות שלה לטובתי. אם היא כבר זונה, חשבתי לעצמי אחרי ההלם והכאב עליה שחתך לי את הנשמה, לפחות שתגשים בשבילי פנטזיה. ולא, לא הכרתי אותה כזונה. היא התהוותה לדמות הזאת תוך כדי ההכרות שלנו. ואהבתי אותה, כל כך בלי קשר לזה. כל כך בלי תנאים. אהבה כנראה עיוורת ועקומה, כי מי עושה דברים כאלה בשם אהבה. אנשים עקומים. כמוני. כמו שהייתי. ולא אשלה את עצמי שעבר זמן ואני כבר לא עקומה ומעוותת.
אני עקומה, בחיי. ואני מופתעת מהרגש שמציף אותי תוך כדי שאני כותבת את זה ומודה בזה. יש משו מרגיע בלכתוב את זה פה.. זה כואב בצורה פחות חונקת. זה כואב בצורה אמיתית ונכונה יותר, כאב שממלא את רוב הגוף ולא נתקע כמו איזה סלע נוקשה בגרון שלוחץ על הריאות והנשימה וגורם לעיניים לנזול במין משכך כאבים שלא פועל את פעולתו. זה מוציא את כל הרפש הזה החוצה. לדעת שגם כשתשפטו אותי, אתם לא מכירים אותי באמת. ואני אוכל להמשיך לחיות עם עצמי, עם כל התפקידים שאני ממלאת בחיי. כי אין לכם פרצופים ושמות פה במרחב הוירטואלי. כי זה לא באמת מזיז לי מה תכתבו או אם תהיה תגובה בכלל.
כתבתי פה את כל זה בשביל עצמי. כדי לפרוק, לבטא, להגיד. לא בשביל אף אחד אחר.
אז מה בכל אופן התמונה הזאת אומרת עלי?
התפנה לי עכשיו קצת מקום להגיון, אז אלך לחשוב על זה. נראה לי שזה יהיה קשור להדחקה, ניכור עצמי וניתוק. שהתמונה הזאת היא התוצאה של הבחירה להתנתק מעצמך. זה מזעזע אותי לדעת שיש השלכות ככ כבדות להדחקה וניתוק. להתכחשות ולהתעלמות מהצרכים ומהרצונות שלי. כמה רוע ושטניות, כמה עיוות יכול לצאת מאדם שלא מחובר לסנטר של עצמו. מאדם שלא נאמן לעצמו. אלוקים אדירים, שמור עלי מעצמי. אני מרגישה פחד טהור וחרדה. אני גם מרגישה אבל ועצב תהומיים. אבל זה מה ש*אני* מרגישה, אני פאקינג *מרגישה* *את* *עצמי*, ולא מתנתקת או בורחת מהתחושות האלה. אז אני כבר ניצחתי במאבק היום, של להיות או להתנתק. ואני גאה בעצמי.