|
|
|
מחייכת כי אין סיבה שבעולם לחייך.
והנה לכם שיר יפה, מתוק, חמודי-מודי לכבוד יום זה של השנה.
אגב למרות מה שקראתם על היום הזה של הנשים שיצאו אי-אז במחולות ובשמלתן המיוחדת והלבנה, קרו דברים אחרים שקדמו לכך. FYI
הרבה שואלים אותי: ובכן תמי, מה את עשית היום בשביל המדינה?
תמי:
חיל השכשוכית, אין עליכם.
אני מכירה את הכאב הזה שבלהפרד מכמעט 40₪ על תשלום חד פעמי לכלוב, ולכן מעולם לא רכשתי מנוי. מדי פעם קם הגאון מוילנה התורן ששואל באדומות אם הוא יכול "להזהיב אותי" ולא מלשון גולדן שוואר. עדיף לקבל גולדן שוואר משפיל מאשר שמישהו ירגיש שהוא קונה את המענה שלך תמורת 40₪ שהולכים לכיס של כלובי. לא שאני נגד, החלום שלי כשאהיה גדולה זה להיות כלובי.
תודה לסלייבר ששילם על המנוי בשושו ומרצון טוב רק כדי לקבל פורנו רך כמו לוח השנה הרשמי של פוטין.
למשל מי שקונה לי את לוח השנה הרשמי הזה אני אענה לו, ואם יש לוח שנה רשמי של קים ג'ונג און שאפשר להזמין - אני מתחתנת אתכם. אתכם ברבים.
יש לי מבחן אחרון לשנה הזו ואתמול נגמר התחת מלשבת עליו
טוב, אז מה נותר בעצם? אולי לפרסם את גרסת הקאבר של מארדרדולס לwhite wedding? או אולי את mobscene של מ. מנסון
(איך רייצ'ל אוון ווד לא ידעה שמדובר בניאו נאצי משגע אותי שאני בת ה10-9 ידעה ב2004-2005 שהוא אנטישמי)
בסדר אז
מאז שראיס הפך לעראיס ראיתי תגובה אחת שבלטה יותר לעין וחזרה על עצמה, והיא בנפול אויבך - בלי בלה בלו בלה בלה.
אז בעצם, הטרחנות לא פסחה בנושא הזה אפילו, שהוא נושא שמח לכל הדעות. הפתרון הראוי, או הריפוי בעיסוק המתאים ביותר בשעת צרה זו של הרגע שלפני ששולחים הודעת בנפול אויבך - זה לעשות חמוצים, ואז לחוויה המשלימה שכולה עונג רקטלי - להכניס לתחתתתת.
אל תשחקו לי אותה שכשקראתם בווינט שהנשיא הקבב עבר נחיתה קשה, לא עבר בכם זץ של אושר. סוף סוף בשורת איוב לאויב, מה רע?
חמוצים, חבר'ה, חמוצים.
חזרתי הבוקר מאיטליה
קשה לחזור, הידיד הציוני שלי חולה עלינו וחושב שאנחנו נזר הבריאה, שהסטרייט-פורווארדנס שלנו היא מתת אל. זה רק נשמע קיוט מהצד, האמת לאמיתה היא שההתנהגות שלנו מביאה אותנו להסתיר את הזהות שלנו באיטליה באמצע שנת 2024 המתקדמת, וההתנהגות שלנו מביאה אותו לספר לי שקולגה שלו מהעבודה בבנק לא סובל אותנו בגלל שהוא היה בגואה והתנהגנו שם כמו שאנחנו יודעים להראות איך מתנהגים בחו"ל. אבל היום, אחרי שבועיים שהייתי ברחבי איטליה, רבע עברית לא שמעתי, חוץ מעובד בחנות בטרמיני שזיהה ואמר "שלום" וברח לחנות.
אז אתמול בלילה כדי לוודא עם הידיד הציוני שלא ימות עלינו, עברנו ביחד על רשימת כל היהודים שתורמים מאוד לשמירת המוניטין של פגע רע: הארווי ווינשטיין, אפשטיין, משפחת סאקלר, נוכל הטינדר. מה שיפה אצלו, זה שעל כל אחד מהם היה לו מה להגיד והוא סנגר עליהם באמוק.
אוהבים אותנו - אנחנו לא בדיוק מבינים על מה, לא סובלים אותנו - אנחנו לא בדיוק מבינים על מה. ישראליות מודרנית
הערב הזה הוא תזכורת ללמה אנחנו בכלל
אני פה כבר שבוע וחצי, בדיוק חוזרת מג'נובה לרומא עם הידיד האסלי מרומא. הלכתי פה ברכבת בלי נעליים וגרביים ומסתבר שכשלא הייתי בקרון שני עובדי רכבת איטלקים פתחו בשיחה של חמש דקות על הברבריות שבללכת יחפים ברכבת ושהרצפה מטונפת. הידיד האיטלקי סיפר לי שלרלרו עלי האיטלקים, שאלתי אם לפחות הם היו חתיכים/דאדיז, לא ידע לתת את האינפורמציה המדויקת, רק אמר שגם עשיתי להם את היום אבל גם הגעתי מהג'ונגל ואמרתי שזה דיי קרוב, ושלא יתמם לי כי האיטלקים גם לא נחשבים לצאצאי מלכת אנגליה. אחר כך הוא זרק רעיון שאפתח אונלי פאנס של כפות רגליים ציוניות למהדרין.
מצות עושות קקי קשה
אבל אני אהיה באזור בעולם בו החמץ שופע כמו נהר,
כן, כמו נהר, לא טעיתי
כמה דקות טובות לקחו לי עכשיו על הקלדת הכותרת ואין מי שתעריך ותתפעל חוץ מעצמי (כל הכבוד! מי ילדה גדולה?).
ואפרופו אם אין אני לי מי לי, אני רוצה לחזור לטוס לבד וכבר שכחתי בשנתיים ו(כמעט)חצי האחרונות איך עושים את זה.
מלעשות קוויקי לאירופה ולחזור אחרי יום וחצי, עכשיו המצב הוא שבכל מקום צריך לעשות חשבון עם מחשבון האנטישמיות, איפה היא בשחקים ואיפה בסדר, ואיפה זה אזור מלחמה או מלחמה גבולי. רציתי מולדובה-טרנסניסטריה-אודסה, אבל אני צריכה להכיר שומר ראש חדש פראייר שיגן עלי כמו בטיולים שעשיתי בסגנון.
יש לי הזדמנות בעתיד הרחוק, כלומר בעוד 3 חודשים של חודשי ארץ-ישראל הארוכים, למשהו מרענן. מצאתי מלגה שתקח אותי לDMZ, על אמת. אז אולי אזכה להגיע לקוריאה שוב, וכשאני אומרת אזכה אז כרגע אני צריכה לחשוב אם לענות כן או כן (או לא כמו עלובה, אין אמצע וגם אין צד אחר). והפעם אנסה לקחת FERRY לBaengnyeong-myeon ששוכן באותו קו אורך עם צ. קוריאה, ונמצא כמה קילומטרים ממנה.
