איך אפשר לתאר את העולם הזה.
יש בנו כל יום מצבים שמשתנים במהירה. לרגע אני יכולה להרגיש נאהבת בטוחה ולרגע אחר בודדה ועצובה.
זה מצב טיבעי אבל הצורך בלהרגיש אחידות בלי עליות וירידות סוחבת אותי כבר תקופה ארוכה.
מרגישה קושי קיומי. מאבקים פנימיים.
כלפי חוץ יש לי כביכול הכל. משפחה חברים עבודה. ופעם הייתה זוגיות.
זוגיות בריאה עם אדם טוב שאיתו הקמתי משפחה.
מתישהו הכל השתבש. למרות שתמיד הערכתי אותו לא יכולתי לסלוח למעשיו.
כנראה החינוך שקיבלתי והמוסר היו טבועים חזק מידי בשביל לסלוח.
איבדתי אמון מאז. היום מבינה כמה השלכות יש לאנשים שכל כך קרובים ומשפיעים עלינו.
מאז לא מוצאת מנוח. אפילו שסלחתי לו והמשכתי הלאה.
אבל אחריו שוב נחלתי אכזבה אפילו קשה יותר.
בעולם שהכל וירטואלי. הכל לא מוערך. כבר לא באמת רוצים להכיר אותנו כבני אדם אלא רק את החיצוניות השיטחית שמסביב שגם לפעמים מודה גם אני חלק ממנה.
מוכנה לחזור לתקופה קדומה שם לא היה כל כך הרבה בילבול.
אני נמצאת באתר שלא מבינה לפעמים מה עושה בו אבל איכשהו מוצאת פה פלטפורמה לכתוב פעם ב..לדבר עם אנשים ולנסות למצוא אולי גבר לחוות איתו ולהתרגש איתו מחדש.
לפעמים אני על סף ייאוש מכל נושא הזוגיות ואומרת לעצמי כנראה רק היחסים המזדמנים קיימים היום.
מסתכלת מסביבי תוהה אם יש מי שיבין אותי.
אני סהכ מחפשת חיים פשוטים. לא מעבר.
מרגישה שיש המון אנשים עם מסיכות שמסרבים להוריד אותן.
כשהכל בסדר אנחנו לא חושבים לעומק אבל הקושי מביא איתו הרבה הסתכלות פנימית.
הבעיה שאין לי תמיד תשובות.
יש לי ימים שאני נשאבת לחיצון וכל מה שמעניין אותי זה לכבוש עוד פיסגה בחיים האלה.
אבל הבנתי שכשמגיעים לפיסגה אין לאן לטפס..ו אחכ יש ירידה. לפעמים היא חדה.
הלב קצת כואב עכשיו. אבל כמו בחיים צריך להמשיך ולהתקדם. כל פעם צעד נוסף. עד שתגיע הזדמנות חדשה.
