בימים האחרונים אני נדרש לחשבון נפש.
לא הזמנתי את הבדיקת עומק הזו. כמו מס הכנסה, היא דופקת לי על הדלת. כשאני טורק היא דופקת בחלון.
״הגיע הזמן למס נפש אדוני, פתח את הספרים״. לא משנה כמה אני צועק ״זה לא שלי״, ״אני שילמתי על זה״, ״לא ידעתי בכלל שזה כאן״.
זה לא מוותר. מכעיס כמה שזה לא פייר. כולם דפוקים ואליי באתם? דפוק מי ששלח אתכם.
אבל זה עדיין לא מוותר.
ואז בלית ברירה, לרגע אחד אני מחליט להעיף מבט. לשניה אני מסתכל. מיישיר מבט אל הכיעור.
אי אפשר להסתכל הרבה זמן כי מתעוורים, אבל במבט חטוף קולטים רמזים.
מבעד לכיעור אני רואה אותך, אמת פנימית שלי, עטופה בכאב ובפחדים שלי. איך פעלתי מהמעטפת.
רואה אותך רוקדת מרחוק עפופה עשן. יפה ומושלמת עבורי.
איך שרדתי כששיקרתי לך ואיך שיקרתי לך לשרוד.
את מאד רחוקה ודהויה.
כשפעלתי מתוכך הכל זרם כמו מים, גם אם לפעמים, מים גועשים.
אני אבוא לבקר אותך יותר יפתי ואשאר כל פעם לפרקי זמן ארוכים יותר.
אחגוג אותך כשאת מתפרצת ואחפש אותך כשאת מסתתרת.
זו תמיד היית את. מקור האהבה שלי.
את. האמת הפנימית שלי.
עכשיו תתחילי לדבר, אני כולי אוזן.
ספרי לי סיפור אחר.
