שם זמני

היתה לי כלבה. 6 שנים.
הכרתי אותה כשהיתה בתולה בת 18 והמשכתי עד שחגגה 24.
למדתי אותה כל מה שכלבה צריכה לדעת ולהיות.
פתחתי ומתחתי את שלושת חוריה ואימנתי אותה להשתמש בהם.
למדה להתענג בטירוף מכאב.
למדה לענג עד כלות.
למדה להיכנע ולציית.
סימנתי אותה.
בשנה האחרונה הייתה לזונה, מזוכיסטית, כלבה ללא מעצורים כמו שרציתי.

דווקא אז שחררתי אותה.

היתה סיבה טובה לכך אותה לא אפרט כאן.

דרך ידידה בקנדה, מצאתי לה עלם חמודות, מהנדס בחברת נפט קנדתית.
נסעה אליו.

שבתה את לבו ונשאה לו.

בשבוע שעבר הם באו לביקור קצר בארץ

ישבתי איתו שעה קלה, לכוסית.

סיפר לי שהיא סיפרה לו הכל.
מהיותה בתולה שטרם התנשקה ועד היותה מה שהיא - אשתו.
הבטתי בו ושתקתי.
ניסיתי לנחש מה רץ במוחו.

ואז הוא הביט בי ואמר:
"אני לא מבין למה שחררת אותה, אבל באתי לומר לך תודה על כל מה שהיא. תודה".
והוא התכון לכך.
היום היא התקשרה משדה התעופה ואמרה לי: "המפגש של XXX איתך, היה מבחינתי סיום הפרק הזה איתך. מהיום אני חופשיה".
חייכתי.
ואני? שאלתי.
"מעכשיו אתה פרק בחיים, ואני המשכתי הלאה.. אז אתה שחררת, אבל אני לא השתחררתי. כעת כבר כן".