בדידים

זונה קטנה, לא יכולה בלי הזין של אבא, נכון? 

when history is repeating itself again

אני הופכת להיות לסיוט הכי גדול שלי. לשפתיים עם מסקנטייפ. לפחד במקום שכל. פח אשפה.

זה לא אותו הדבר. אני מנסה , עוד פעם ועוד פעם ועו- עד מתי? לא בא לי להיות תקועה בלופ הזה לנצח. הקודם אמר לי שאני לעולם לא אוכל להסתפק בסטייה מרשימת המכולת שלי. הוא גם אמר לי שאני לעולם לא אסתפק באחד. לא יודעת הרבה לגבי זה, דווקא איתו הייתי די מסופקת. זה היה תירוץ, בוודאי. זה עזר לו לנפח חזה ולהרים ראשו בעת שזיין בחוץ. זה עזר לו לחשוב שאני רוצה את הבלגן הזה בבית שלנו בדיוק כמוהו. לא תמיד הייתה לי בעיה. אבל זו אני, רוצה את כלללללל התשומת הלב. רוצה כאפות ונשיקות, רוצה הצלפות ועיסויים, רוצה זיון אגרסיבי וליקוקים. כשאני מקבלת את תשומת הלב בפול ספיד - לא מספיק לי. 

את זונה, מלמעלה, לא מלמטה. תשחררי את החבלים, ילדונת.

ביקשתי ממנו להיות לבד בסוף השבוע. אני רוצה שקט. אני לא רוצה נשיקות וחיבוקים ואהבה. די, כמה אפשר? הוא לא רואה מה אני צריכה? מה הגוף שלי מתחנן בפניו שיעשה לו? למה, כי אני עדינה? כי אני קטנה וצעירה? כי אני יפה? אני לעולם לא ארגיש אותו הדבר. לעולם הוא לא יצליח בזה, אני יודעת. וכרגע, אני משלימה עם זה. זוכרת עדיין איך ההוא הצליח להוריד אותי לאשפתות, למחוק אותי לחלוטין. הייתי נושאת את הסימנים שלו בגאווה ימים רבים, והנפש הרקובה הייתה מתחננת ליד הגדולה והמחטטת שלו. והוא רק מנסה לחבר לי את השברים כל הזמן, לאחות, ללטף, לעטוף בצמר גפן. אני לא זו שאתה חושב שאני, אתה יודע? אתה מבין? אתה לא רואה את זה, אדון? אני לא מצליחה להרגיש, לא מצליחה להתאהב ולהתגעגע אם לא מקלקלים אותי, ושוברים אותי, וגורמים לי לדמם מהלב, אם לא משתמשים בי כראוי.