הוא נמצא מולי, מתנשף, מנסה להסדיר את הנשימה, לא מצליח, מתנשף שוב, ושוב, ושוב...
הוא יודע שהשבוע הוא לא היה מושלם, אפילו פישל ממש מספר פעמים.
הוא בטוח שמשהו מגיע, כי הוא יודע שמגיע לו עונש. אבל מה זה יהיה?
הוא שם, על ברכיו, לא מצליח להרים את המבט, הוא חושש לראות אותי כועסת. אני לא, אבל הוא לא יודע את זה, והוא ממשיך להתנשף...
אני יודעת שהוא חושש, הוא לא עשה את כל המשימות, וגם שכח לשלוח הודעת בוקר טוב, פעמיים...
אני יודעת שמגיע לו עונש...
אבל אני גם יודעת שהיה לו שבוע ממש קשוח, אחד כזה שיכול לשבור בן אדם...
מה עושים כשיש שבוע שכזה?
האם אפשר בכלל לתת עונש, אחד שעשוי לשבור אותו סופית?
הוא מנסה להרים את המבט, אבל ברגע שהוא רואה את השוט שבידי הוא מנמיך אותו שוב. אני מרגישה שהוא עומד לבכות, האם לתת לו? האם זה יהיה העונש שלו?
אני מתקרבת, ומרימה את הראש שלו, הוא מביט בי, רואה שאין כעס, רק רכות. הוא לא מבין.
הוא יודע שאין לדבר אם לא פנו אליו, אבל הוא מבולבל...
הוא מנסה להתחנן בעיניו, לסמן לי שהוא לא מבין.
הוא לא מצליח להבין...
אני מורה לו לקום ולהעלות על המיטה, על 4, כמו שהוא תמיד עומד כשאני בועלת אותו.
הוא מתחיל להבין.
הוא מציית, עולה על המיטה נעמד בדיוק על הקצה, כדי שיהיה לי נוח להשתמש בו.
השוט יכול לשמש לא רק ככלי להכאיב, יש לו שימושים נוספים.
אני מורחת את חומר הסיכוך, מחדירה אצבע, ועוד אחת, ועוד אחת... שניה אחרי השוט מקבל את הקונדום שלו ומוחדר במקום האצבעות שלי. הוא גונח.
"רצית לשאול אותי משהו, עבד?"
"כן מלכתי, האם את הולכת להעניש אותי היום? כי אני יודע שמגיע לי עונש"
"בהחלט, רק שהיום אין כאב, רק עונג"
הוא עדיין לא מבין, אבל לא מנסה ללחוץ.
השוט גורם לו לזיקפה, הגניחות שלו גוברות, ואני מודעת שעוד שניות והוא יגמור... רק שזה לא הולך לקרות. אני תופסת את הביצים שלו, והוא מבין.
הוא יודע שאין לדבר, הוא מודע שלהתחנן זה לדבר, והוא גם מודע שאני לא אתן לו לגמור, לא עד שיתחנן... מילכוד מושלם שכזה.
הוא גונח, מתחיל לרעוד, מתחיל לבכות, בהתחלה זה רק דמעות ורעידות כתפיים, אבל אחרי כמה דקות זה כבר נזלת וקולות של בכי מר.
כל גופו רועד, הוא נמצא על גבול הסיבולת שלו, הוא לא רוצה להרגיז אותי, אבל הוא חייב להתחנן על חייו, או ליתר דיוק על גמירתו...
"מ...מלכתי... בבקשה, אני מתחנן... בבקשה תרשי לעבד שלך לגמור!"
אני משחררת את הביצים והוא גומר בקול רועם.
הוא מבין שהוא שוב פישל, אבל מה הוא יכול לעשות?
הוצאתי את השוט, והוא מתמוטט על המיטה.
אני מורידה את הקונדום והולכת לפח. הוא נזכר שהוא כרגע דיבר ללא רשות...
הוא יורד מייד מהמיטה. נופל מולי על ברכיו ומשטתח עם מצחו על הקרקע.
"מה קרה עבד?"
"מ...מל..מלכתי, אני מתנצל, על שדיברתי ללא רשות, בבקשה תענישי אותי"
"אתה בטוח שאתה רוצה עונש?"
"כן מלכתי, מגיע לי עונש" - הוא בוכה, ואני יודעת שהוא חושש שהפעם אני אכעס עליו. אני לא, הכל היה מתוכנן שיתחנן... אבל הוא עדיין לא יודע את זה.
"טוב, אם כך, תביא לי את החגורה ותעלה על מיטה."
הוא לא מבין, העונשים תמיד נעשו על משטח הענישה, לא על המיטה. וגם הבטחתי לו שלא יהיה כאב.
פניו נפלו, והוא מביא את החגורה שלו, חגורת עור שחורה ומהממת.
הוא יורד על ברכיו שוב, מושיט לי את החגורה שלו מעל ראשו המורכן (שזה טוב, ככה הוא לא יראה אותי מחייכת).
אני מתקרבת הכי לאט שאני יכולה. לוקחת את החגורה מידיו והוא עולה חזרה על המיטה, חוזר לעמוד על 4.
"על הגב שלך! ראש על הכרית!"
הוא מבולבל אפילו יותר, אך מבצע מיידית.
אני עולה עליו, תופסת את ידיו ומשתמשת בחגורה לקשור אותו למיטה.
הוא לא מבין, מביט בי מנסה להבין, לסמן לי שאינו מבין, שאינו יודע מה קורה...
"חשבת שהתפרצות קטנה שלך תגרום לי להפוך לשקרנית? אמרתי שאין כאב היום, ולכן לא יהיה!!! אבל על התפרצות הקטנה שלך, איבדת את זכות ההמישוש שלך!"
הוא מתחיל להבין, הוא בוכה, הפעם זה בכי של שיחרור.
אני נותנת לו לבכות, מלטפת את פניו, נותנת לו נשיקה על המצח... הוא נרגע.
"אל תחשוב שזה יהיה עונש קל, אתה לא תהנה מזה!"
"תודה לך מלכתי, תודה שאת שומרת עלי, מחנכת אותי"
אני מחייכת, הוא באמת בן זוג מושלם. אבל עונש הוא עונש...
אני מתחילה לנשק אותו, יורדת למטה יותר, ויותר.
פיטמה אחת מקבלת ליקוק, השניה מקבל דיגדוג של השיער שלי.
הוא שוב גונח. הוא מתחיל להבין מה הולך לקרות, והוא מנסה לזוז, אבל הידיים מוצמדות לראש המיטה ללא יכולת לזוז.
אני מתחילה לרדת לו, אצבע אחת זולגת פנימה ונקודת הג'י שלו מותקפת. הוא גונח חזק יותר.
היד השניה תופסת את הביצים שלו, הוא לא יגמור בקרוב.
זעקה נפלטת ממנו, ואני יודעת שהעיניים שלו רטובות שוב.
הדילמה חוזרת, להמתין עד שאחליט שסבל מספיק או להתחנן ללא רשות? מה הוא יכול להרשות לעצמו לאחר שכבר איבד זכות אחת?
אני לא בטוחה כמה זמן עבר (את השעון כיוונתי לשעה ועדיין לא ציפצף), אבל כל גופו רועד, והוא כבר לא גונח, הוא מייבב...
"מה קרה ילד? לא מצליח לעמוד בהנאה?"
"בבקשה מלכתי, אני אהיה טוב, אני אעשה הכל בשבילך, בבקשה, רק תתני לי לגמור"
"עדיין לא"
זעקה יוצאת ממנו, ואני מצחקקת.
עוד כמה דקות, והוא בוכה שוב, אני מודעת שהגבול שלו קרוב... אני משחררת אותו והוא גומר שוב.
אני משחררת את ידיו, ואומרת שהיום האפטרקר יבוא אחרי שנתקלח. הוא שוב לא מבין.
אנחנו נכנסים לחדר האמבטיה.
"למקלחון ילד שלי"
הוא נכנס.
"על הברכיים"
הוא מציית.
אני מתקרבת אליו, עדיין לבושה.
"אל תוריד את העיניים"
"כן מלכתי"
אני מתחילה להתפשט. הוא צופה בי כאילו חייו תלויים בזה... ובמובן מסויים זה נכון.
הוא מבין מה אני רוצה בשניה שהבגדים שלי על הריצפה והכוס שלי מול פניו.
הוא לא מוציא הגה, ואני מחייכת.
"אתה רשאי לרדת לי"
"תודה לך מלכתי"
הוא יודע כבר בדיוק מה אני אוהבת, הרי אנחנו ביחד כבר שנה וחצי. ותוך זמן קצר אני גומרת לתוך הפה שלו.
הוא מנסה להמשיך, אבל אני מתרחקת.
"תרד על 4"
הוא מציית.
זרם חם של שטן שוטף את כולו.
הוא לא זז, אבל אני יודעת שהוא מחייך כרגע.
כשאני מסיימת, אני מרימה את ראשו ומנשקת אותו, הוא מחזיר את הנשיקה.
ואנחנו מתחילים להתקלח...
זה קרה לפני הרבה שנים. והאמת היא שאני לא בטוחה למה נזכרתי באותו ערב בהיום, אבל זה עדיין אחד הזכרונות היפים מאותה מערכת יחסים.
מעניין אם יהיה לי נשלט שאגיע לרמת קשר דומה שוב? כי זה בהחלט חסר לי.
בכבוד רב, לובה