ביראת כבוד

החיים שלי תמיד היו הזויים.

טכנית ניבאו את הלידה שלי.

בגיל 4 שרדתי מפגש עם רוצח סידרתי שראה בי את הקורבן הבא שלו. 

בכיתה ב' הוא חזר בתקווה לסיים את שהתחיל, אבל בגלל שמאמנת הבחינה בו, הוא ברח.

בגיל 11 עליתי לארץ, וכמה חודשים אחרי התחילה מלחמה.

בגיל 16 פגשתי גבר בן 39 והוא הוסיף נשלטת לתארים שלי.

בגיל 20 פגשתי את האדון השני שלי, אחד שעשה המון טוב, כולל לשלוח אותי לפסיכולוג על מנת לתקן את הנזקים ממערכת יחסים הקודמת שלי.

בגיל 25, לאחר שנפרדתי מהשולט השני שלי פגשתי את הנשלט הראשון שלי... אחד שהצליח להסביר לי למה בנים שהציקו לי בחצר, עוד בברה"מ היו מוצאים את עצמם על הברכיים...

בגיל 37 פגשתי את זה שנהיה בעלי. 

בגיל 40 התחתנתי. 

 

אני לובה, 

אני ספר פתוח,

ואתם מוזמנים לשאול כל שאלה. 

אשתדל לענות בכנות ובאופן מלא ככל הניתן.

 

ואם אתם חושבים שאני לא קיימת... יש סיכוי לא רע לפגוש אותי בסדום הקרוב' ברמתמאנץ' הקרוב' או בבלאק אוט. בואו להגיד היי, ולדבר על החיים (; 

 

 

בכבוד רב, לובה