כניסתי לעולם החדש/ יציאה ממערת אפלטון

Nobody exists on purpose, "

Everybody's gonna die. 

Come watch tv? "

קהות החושים שבקיום העלוב שלנו, 

הקרירות שבחיים בין 4 קירות, 

המוות הוא בלתי נמנע

הוא מתקרב וממשמש דרכו אליי. 

כל הידיעה שהכל יחלוף, 

כמו גרגר חול ברוח;

אנחנו רבים מספור וקטנים מכדי לעמוד בטלטלות שהיקום מביא עלינו. 

אז ובכן, אם אנחנו כבר כאן, מה נותר לנו לעשות על מנת להרגיש משמעות, על מנת להרגיש בחיים? 

עבורי, הרגעים הכנים בהם אני מרגיש חי, אלה הרגעים האלה בהם אני נתון למרות.

כשאני נשלט על ידי מישהי נעלית ממני, כשאני משמש ככלי למתן עונג, או כאביזר שימושי, או כמושא ללעג והשפלה, מוחפץ. 

או כשאני כגבר אינני טוב מספיק,  מיותר לגמרי בסיטואציה - נעול בכלובון ומחונך מאחורה על ידי המצאה אנושית פלסטית דמוית זין, משל הייתי נשלטת ולא נשלט. הווה אומר אני חור. אני קטן. אני נשלטת. 

או כשיד נוחתת פעם אחר פעם בעוצמה על עכוזי, משאירה סימני אצבעות אדומים, עם סטירות, עם מילים משפילות, עם גניחות ושריטות ויריקות.

ואחרי הכל.. שקט, חיבוק חם. 

אנחנו עדיין כאן, וגם אם אין משמעות לחיים - למי אכפת. החיים יכולים להיות טובים.