מחוללת

לפעמים כשממש קשה לי לנשום אני מחפשת את הבית שלך בגוגל מאפ.
אני מגדילה את התמונה עם האצבעות ורואה את השלב החסר בגדר, את העלים שנשרו מהעץ ואת המגבת שתלויה להתייבש.  אני מזיזה את האצבעות ומושכת את התמונה כדי לראות את החלון של הסלון, התריס פתוח אז אתה לא לבד.  מחפשת את הרכב שלך בין המכונית החונות ברחוב ומנסה, בכל פעם מחדש, להתקרב לשער הפתוח. 

כשהוא הסתכל עליי שוטפת את המלפפונים לארוחת הערב הוא אמר שפעם בעולם אחר היה רוצה שאעשה דברים אחרים איתם. ועכשיו, שאלתי ״עכשיו זה עכשיו, עכשיו את כאן״, הוא נישק, ״שלי, לתמיד״.

בכל פעם שהייתי בוחרת את המלפפונים בסופר חשבתי על זה, אפילו לפני שהוא קיבע את המחשבה במילים, מלטפת אותם לפני ההנחה בשקית ובוחרת מכל הגדלים.

הידיעה שהכל אפשרי, ניתן ומתקיים לפי בחירה, לפי בחירתו, הרבה יותר מרגשת מכל מה שניתן להביע במילים.

שלו, זה הסוף וגם ההתחלה והמילה היחידה.  

ובשוכבו לישון היה מרים את ידה ומצמידה אל לבו ואל שפתיו. אחר היה מניח אותה מתחת לראשו וכך ישנה כשידה מתחתיו ולבו בידה.
#הכי_בדסמ_שלי