שלוש פעמים בשבוע, באופן קבוע, אני הולכת לקרוע לעצמי ת'תחת או להעניק את הזכות לאיזה גבר מסוקס העונה לאות מ'.
הוא חתיך, המ' הזה ועדיין לא הצלחתי לענות לעצמי לשאלה לאיזה צד של המתרס החביב עלינו הוא משתייך. מצד אחד, הבחור אוהב לראות אותי מזיעה לפקודתו, מצד שני, כשהוא מקפל לי את הגוף ואני צועקת "אאוצ', הכאבת לי", בטון מאשים עד תוקפני משהו, הוא ממהר להתחנן לסליחה. "די נו, הייתי עדין, לא התכוונתי, את סולחת לי?". ואז, כשאני כבר בטוחה שזהו, הוא בצד החביב עליי, הוא ממהר לשלוף את המשפט "נו פיין נו גיין". "וואללה?", אני אומרת לו, "את זה אני דווקא מכירה, אבל ממקומות אחרים, מענגים יותר". מנסה לראות שמץ הכרה בעיניו, אך לשווא.
שלוש פעמים בשבוע. חדר כושר. 5 קילו פחות. אני. מזיעה. נקרעת, מרגישה שרירים שלא ידעתי על קיומם ונהנית. ממש נהנית. לא מהסבל תוך כדי. מהניצחון היומי הזה של עצמי את עצמי. מהניצחון על העייפות והפינוק. מהתחושה הנפלאה הזאת של הריחוף של אחר כך. מללכת ברחוב בגו זקוף, גאה. עוד יום-עשיתי זאת.
לפני 14 שנים. 21 בדצמבר 2009 בשעה 8:15
