שבי, תתרווחי. באת כי ידעת שאכתוב עליך היום, נכון מתוקה שלי? ידעת שארצה להוציא אותך לאור קצת, דווקא כי את אוהבת את החושך. באת כי חירמן אותך לדעת שאכתוב עליך, שאחשוף אותך קצת, כך, בגבולות שאת יכולה לסבול ועוד טיפה. כי לי זה כיף.
אתמול שוחחתי בצ'אט עם אמסטף ולפתע קיבלתי הודעה פרטית מאישה. כתבתי שאני עסוקה ואת ענית "מתארת לעצמי" וחייכת לי. הרגשתי משהו, אז כתבתי לך שאני עם העבד שלי ואם בא לך תשאירי לי הודעה בפרטי שלי, אבל את התעקשת: "הייתי בטוחה שתזהי אותי". אני מביטה בכינוי שלך והוא נראה לי כמו שם של איזה אלה מהמיתולוגיה "סייפאריאה" ואני אומרת לעצמי שאני מתבגרת, כבר לא זוכרת שמות של אלילות. "אני אמורה לזכור אותך מהפנטזיה או מהמציאות?", אני כותבת לך ומנסה לשוב ולפשפש בתיבת הידע הכללי שבראשי, לא כלום. אף אלילה. "סייפ אריאה", את מסבירה לי ופתאם אני קולטת וברגע שאני קולטת, אני יודעת שזאת את. מי שהיתה שלי במקביל לאמסטף, לפני עשר שנים. שלטתי בכל אחד מכם בנפרד ובמקביל ופעם אחת בודדה, בשניכם יחד. הלב שלי פועם. זאת את.
עשר שנים קודם לכן, אני בצ'אט של iol עושה איזה טיזינג לאיזה שפחה בכללי. את מגיעה לחדר ומתחילה לעשות לי טיזינג משל עצמך: "תגידי אניג, מי את חושבת שאת? נראה לך שאת יכולה להשיג כל אחת שאת מדברת איתה? אז תתפלאי. יש נשים שבכלל לא רוצות אישה ואם כבר ירצו, למה שאותך דווקא?". ישר נמרח לי חיוך על הפנים. החיוך של הציידת. "את מתכוונת לעצמך למשל, לימורי (הכינוי שלך אז)?". אני נהנית. אני יודעת שתהיי שלי. לא יודעת איך. אנחנו מתערבות שתוך חודש תבקשי שאשלוט בך. אני מנצחת.
והיית השפחה הכי גרועה שהיתה לי. האמת, שאפילו לקרוא לך 'שפחה' זאת מחמאה ענקית. היית מאוננת מקלדת עם פנטזיות לעוד. ובאת וברחת וברחת וחזרת. תמיד מחליטה לא לחזור יותר. תמיד יותר טוב לך ובטוח בפנטזיה מאשר להתמודד עם עצמך במציאות. נכון ילדונת שלי? בפנטזיה זה קל. את יכולה להיות הזנזונת שאת רוצה וצריכה להיות. בדמיון אין אגו ואין כאב, אין את המקום הזה של להיות באמת לרגליי ולהסתכל עליי מלמטה, לפשק את רגליך עבורי ולהתחנן שאזיין אותך כמו שאני רוצה, כמו שרק אני יודעת.
והיה הלילה הלבן ההוא. הלילה ששלטתי בשניכם. חוויה שגרמה לך עוד יותר לרעוד מהאמת ואז ברחת באמצע הלילה. ואז, לקחת אותי לשיחה ההיא שבה הסברת לי שאת רוצה גבר וילד ומשפחה וחיים נורמליים, שאת לא כמוני, שאת לא יכולה וכל עוד אני בשטח את לא תרצי אף גבר, כי אף אחד לא גורם לך להרגיש את מה שאני גורמת לך בשנייה. ושחררתי אותך ושלחתי אותך לדרך. יודעת שיום אחד תחזרי. בדיוק כמו איתו. שני הכי קשים שהיו לי בחיים ודווקא בכם התאהבתי...
עשר שנים עברו. אמסטף החליט לחזור ולגשש, אבל לא היה לו את מספר הטלפון שלי. בלילה הוא חלם עליך, נותנת לו את המספר. סיפור יפה, נכון? הוא מספר לי אותו ואחרי שסיפר חיפשתי אותך, לספר לך. כתבתי לך בוואטספ וענית לי במייל שאניח לך, שלקח לך שנים להתגבר ולהתאזן ושאת לא יכולה אותי בחייך. הלכתי שוב.
ידעתי שתגיעי בדיוק בשנייה הנכונה.
אז אתמול נכנסת לצ'אט ולקחנו אותך לחדר פרטי. קראנו לו "ושוב שלושתינו יחד". פתאם אני ושניכם בחדר אחד. כמו בלילה ההוא שיצאנו ל"לבן" ואני שיחקתי איתך ואמסטף נטרף עד שמיהר לשלם את החשבון ושילם כל הדרך בשיעור בדחיית סיפוקים.. זוכרת ילדונת? איך את ישבת מאחור ברכב וראית אותי מלמדת אותו? מוצצת לו עד שכמעט גמר ומפסיקה בשנייה האחרונה? ואז הלכנו לבית שלו, הושבתי אותו לרגליי וטיפטפתי עליך שעווה ונתתי לו להריח את שתינו ולא לגעת ואז...לקחתי את שניכם למיטה ו...? אין צורך להזכיר לך נכון? את זוכרת כל שנייה.
אז כשבאת אתמול, אמסטף שאל, "תגידי לימורי, למה באמת באת היום?" ואת קשקשת איזה תירוץ וכשהוא יצא שאלתי:"באת שאתן לך עוד נושאים לאוננות, זנזונת?" ואת נעלבת ושאלת למה אני אומרת כך ורצית רק לדבר, זה היה חשוב לך ואני מחייכת לי ואת מתעצבנת ועונה "רציתי ללחוש לך דברים בחושך, למה את צריכה להדליק לי את האור?". והסברתי לך, את יכולה ללחוש לי קצת באוזן, אבל בסופו של דבר, אני אלמד אותך שאת יפה גם באור, את הכי יפה כשאת זנזונת ושלי ושאם תמשיכי להשאר, לא אתן לך לברוח. הפעם אקשור אותך בחבלים אדומים ואתקע בך אצבעות ואזיין לך את הצורה מבלי שתוכלי לזוז, עד שתצרחי שמה שאת זו הזונה שלי, זו שכל כך רוצה להיות הזונה שלי. אחר כך תבכי. אני אכרבל אותך ואת כל מה שהחזקת חזק כל כך כל השנים.
את יודעת שזה יקרה, נכון זנזונת שלי? לכן ברחת מהחדר. תקראי ממי, תקראי אותי בסתר כמו שעשית בחודשיים האחרונים. תקראי איך אני שולטת באמסטף ותפנטזי שזאת את. בסוף את תחזרי, את יודעת. תחזרי והפעם, אני אעשה לך את זה הכי קשה שאפשר. ואני מזהירה אותך מראש, כי חשוב שתהיה לך כל האינפורמציה.
אם את חוזרת, זה מה שתהיי. הזונה שלי. את תגידי את זה. את תבקשי את זה ואת תרגישי את זה. רוצה להמשיך לברוח? אמרתי לך לפני עשר שנים. אני אישה עם סבלנות של בדואית ואת לא יכולה לברוח לנצח מעצמך. יום אחד את תחזרי וזה מה שיהיה. אני לא ממהרת. ואת? ולא, את לא צריכה לענות. תמשיכי להציץ עליי מהחושך, עד שלא תוכלי יותר ותבואי אליי.
