בשבועיים האחרונים אני מוצאת את עצמי לא רק שולטת אלא גם מדברת הרבה על שליטה. לפעמים זה עם אמסטף ולפעמים בתגובה לבלוג כמו הפוסט של מממ טורפת המקסימה או בצ'אט, בשיחות בכללי. אבל היום, פתאם אמסטף ביקש "גבירתי, לא צריך להיות גאון כדי להבין שגם את עוברת משהו בקשר שלנו, שגם את משתנה כשולטת. הופכת ליותר קיצונית אולי? אני מאד אשמח לדעת איך זה קורה מנקודת מבטך. אני נורא רוצה להבין את הדבר הבלתי מובן הזה, איך את אוהבת אותי כל כך ובכל זאת, רוצה להכאיב לי כל כך". חשבתי על בקשתו והחלטתי לכתוב קצת על עולם השליטה שלי, בשבילו וגם בשבילי.
אני נמצאת בעולם השליטה און אנד אוף 17 שנים. אם אחבר את כל התקופות בהם נמצאתי במערכת יחסי שליטה בפועל, אולי אגיע לעשר שנים. למה הפער הזה? כי ברחתי. ברחתי מהעולם הזה כמו אחרון עבדי הקלישאה, רק לא מפחד, מהתשה. לא פעם קצתי בפרדוקס בו הרגשתי שבעולם שלנו דווקא השולט משרת את הנשלט. נכון, מתמסרים לנו, נותנים לנו את עצמם, כמתנה. בפועל לשלוט זאת עבודה מלאה. זה לביים ולרגש, להכיל ולדאוג, להקשיב בקשב שאין כמותו באף מערכת יחסים אחרת ולהיות מחוברים תמיד לעוצמה שבתוכנו. כן, זה הכי מרגש, הכי סקסי, הכי מטריף חושים. הכל כשיש לך פרטנר שמעניק לך את הסימביוזה הזאת של הצרכים ההדדיים. אבל לא פעם זה לא כך. מאחר ושולטים הם אנשים מכילים מיסודם, לא פעם נמשכים אלינו אנשים טייקרים מיסודם. אנשים שבאים לקחת מבלי לתת דבר אמיתי. המקומות האלו התישו אותי וגרמו לי ללכת מבלי לרצות לחזור. אבל חזרתי. כי השליטה חזקה ממני. היא צורך ומהות והיא הדרך הכי טובה ומלאה ומרגשת בה אני יודעת לאהוב.
לאהוב. כן לאהוב. what love got to do with this? שרה טינה טרנר ואתה שואל. איך זאת אהבה? אני אנסה להסביר לך.
זה לא רק לך שיש פנטזיות וטירופים. זה לא רק אתה שזקוק לחופש, למקום בו תוכל לצאת מדעתך בשלווה. גם אני צריכה. המקומות האלה צריכים מקום להיות מוכלים, מקובלים, אהובים ולא נשפטים. מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לי פנטזיות כאלה. חזקות. הדחקתי אותן שנים. התביישתי בהן. הסתרתי את מי שאני מהעולם. לבסוף לא יכולתי יותר. שגיליתי שאני לא לבד בעולם הזה, חיפשתי קהילה ומצאתי אותה וחיפשתי נשלטים ומצאתי אותם ומהר מאד גיליתי, שכדי שאני אוכל לתת לעצמי את החופש לטירופים שלי, אני צריכה פרטנר עוצמתי. מישהו שלא ארחם עליו, שאדע שהוא פייר פייט מנטלי. מישהו שיוכל להכיל את הטירוף שלי כי הוא חזק נפשית, כל כך חזק שהוא מסוגל להכיל אותי ולא פשוט להכיל אותי. בכלל לא. לא כאישה ובטח שלא כשולטת. אני חזקה, אני תובענית, אני שתלטנית מטבעי ואני גם מאד אוהבת תשומת לב וחיזור ויצירתיות וחום ואהבה. אני צריכה את כל החבילה. לא מתאים לי להיות רק חלק ממני. אישה או שולטת. כשאני רק אחת מהן אני כבויה. כשאני רק השולטת, אני מרגישה משרתת של מישהו אחר. היי, נכון, זאת הפנטזיה שלי, אבל אני גם רוצה להרגיש אישה. הכי אישה. הכי מפונקת, עם גבר שמצד אחד רוצה שאקרע אותו ומצד שני, יכול לתת לי כזה חיבוק מוחץ מהלב ולרצות רק להכיל אותי לרגע, כי אני צריכה.
אז זאת לא שליטה אמיתית? כי אני רוצה להרגיש גם הכי אישה? השאלה הזאת על מהי שליטה אמיתית, מעצבנת אותי מהיסוד. היא פרדיגמה שאומרת שיש כזה דבר שליטה אמיתית. באמת? אנחנו בימי העבדות? אני יכולה למכור אותך בשוק אם אתה לא שימושי לי או להוציא אותך להורג כי עיצבנת אותי? לא. אין כזה דבר שליטה אמיתית. הדבר האמיתי היחיד בשליטה בימינו היא התחושה האמיתית של השייכות וההתמסרות. לתחושה הזאת אני רוצה לקחת אותך. שם נמצאת האמת והעומק. שם נפטרים מהמסיכות. וככל שאתה מתפשט משלך, כך אני יכולה להתפשט משלי. ככל שאני מעניקה לך חופש להיות אתה, עד הקצה, עד הטירוף, חסר בושה, חסר אגו, רק שייך ושלי ונמצא שם בשביל אושרי ומשם נובע אושרך, כך גם אני מקבלת את החופש שלי להסיר מסיכות, לוותר על כל מה שמזוייף וכן, גם על אגו ולהיות אני עד הקצה. האישה והשולטת, הטורפת, הקורעת, האכזרית, האוהבת. איך זה מסתדר עם אהבה? כשאתה בא למישהו נקי ממסיכות ומאגו, ערום ועריה, מתמסר ונמצא שם כדי לדאוג לאושרו ולהכיל אותו, על כל טירופיו - מה יותר אהבה מזה?
אז בסדר, אתה בטח אומר לעצמך, זה קצת הגיוני, אבל למה היא צריכה לערבב בכל העירום הרגשי הזה את הכאב. מבחינתי הכאב הוא אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. כן, הוא מרגש פיזית. כמו שבך זורם אדרנלין ומשתחררים אנדרופינים, כך גם אצלי. הכאב פיזית גורם לי לריגוש ולריגוש מיני במהותו. אבל זה לא רק זה. זה מנטלי יותר מהכל. לדעת שמישהו כמוך, שיכול להרוג אותי אם רק ירצה ובלי הרבה מאמץ, מוותר על מלחמה ופשוט נותן לי להכאיב לו, לא רק כי הוא נהנה מזה פיזית אלא כי הוא מכיר בכוחי עליו ועל גופו ובבעלותי עליו כרכוש, במסגרת מה שאמיתי בינינו, זה זה מה שעושה לי את זה.
וזה נכון, איתך אני קיצונית וסדיסטית יותר ממה שהייתי אי פעם בקשר שליטה. אולי זה כי אני מרגישה שאתה חזק ועוצמתי מספיק כדי להכיל אותי, נפשית ופיזית, אולי זה כי אני מאוהבת בך כל כך, שלך אני רוצה להעניק את הכאב שלי יותר ממה שרציתי להעניק אותו לכל אחד אחר ואולי זאת הביצה והתרנגולת, בגלל שאתה יכול להכיל את הטירוף שלי, בגלל שאני לא צריכה לטרוח לרחם עליך ולדאוג לשלומך פיזית, בגלל זה אני כל כך אוהבת אותך. מצאתי את הפרטנר שיכול לדאוג לסיפוקי הנפשי והפיזי.
ובכל זאת, עדיין אין לי חופש מוחלט איתך. למרות כל האהבה של שנינו. לפעמים אתה כוסית, לפעמים אני מרגישה שאני צריכה לשם ברקס גדול כי שלא תבהל ממי שאני וממה שאני רוצה לתת לך ולקחת ממך. ויש גם את ההיסטוריה שלנו, שהיא היסטוריה של בריחה. כן, בסוד אגלה לך שגם לשולטות יש פחדים. אתה ברחת מהעוצמות שלי ולא פעם בעשר שנים. מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך. לפעמים אני חוששת להיות אני הכי בעוצמה, כי אני לא רוצה שתברח שוב. עדיף לי להיות קצת יותר לייט ואיתך, מאשר אני האקסטרימית ועם גבר אחר. מבין? זאת דוגמא למשהו ששולטת לא אמורה לומר לעבד שלה. זאת לא "שליטה אמיתית", כי היא שמה גם אותי לרגע במקום פגיע ואותך במקום של גובה העיניים ואפילו עוצמה- גבירתך צריכה אותך ורוצה אותך כך. אבל יודע משהו? אני לא עוסקת בלהיות שולטת אמיתית. אני עוסקת בלהית שולטת מאושרת ומסופקת ואיתך. כי אני לא בזירה איתך. אני לא נלחמת בך ולא רוצה משחקים של מי חזק ממי. אני מרגישה מספיק חזקה כדי להיות אני עד הסוף ואני מחכה שגם אתה תרגיש בדיוק אותו דבר. מחכה ומלמדת ומצפה ומעונגת ומאושרת ממך ולפעמים לא. אבל גם כשלא, אני יודעת, הטוב עוד לפנינו ורק התחלנו וכמה טוב שחזרת. כי אתה מבין, היו לי הרבה. אבל אתה, אתה זה שמוציא ממני את הטירוף יותר מכולם.
