זה לא מובן מאליו, שסתם כך, בגילנו, צנחה לנו משמיים האהבה הזאת. יש כאלה שלא חווים עוצמה כזאת בחיים שלמים.
זה לא מובן מאליו, שהלב פועם שוב כך, מתרגש ושלנו היה אומץ ללכת עם זה שוב, עם כל החשש, לא לעצור, להאמין שזה אפשרי, שהפעם זה לא יתפקשש לנו.
כל יום אני חוזה בנס שלנו ומברכת על כל אחד מהדברים הקטנים, שעושים את הדבר המופלא הזה לכל כך משמח.
בוקר, לפתוח את המצלמה במחשב. לראות אותך עונד את הצמיד שלי, הצמיד שמראה את היד שלך קשורה גם כשאתה רחוק ממני. רכוש. שייך.
חצי שעה לאחר מכן, צועדת בים, נושמת את השקט והיופי, חושבת מחשבות נעימות על איך אני עומדת להשתמש בך. שולחת לך תמונה של הים הזה, לחלוק אותו איתך. יודעת, שאתה זה שתכנן לי את תוכנית החזרה לחיים בריאים. שהצעדים האלה נוצרו כי הרכוש שלי דאג לי, מעודד אותי, מפרגן לי, מתכנן לי. כמה נעים.
ערב, אתה בגינה, יושב ולוחש לי מילות אהבה ושייכות. שיחה של רכוש עם גבירתו ושיחה של חברים הכי טובים. אתה הכל ביחד.
ובלילה, היא נכנסת. זאת שאני אוהבת כבר כל כך הרבה זמן ושמפחדת ממה שיש לי איתה. אני מצרפת אותה אלינו ואתה נמצא שם בשיאך, נזכר בשולט שהיית, מדבר אליה, בצורה שגורמת לי לרצות את שניכם הכי שאפשר. מלך בפני עצמך. עבד שלי. מחרמן אחד. לדעת איך בשנייה אחת העוצמה הזאת מול העולם ועכשיו גם מולה, הופכת לרכות שלך מולי. נזכרת בלילה ההוא המשותף, עם שניכם, לפני עשר שנים, הלילה היחיד וגם הכי יפה שהיה לשנינו יחד. עושה לי חשק לעוד לילות קסומים וגם לקרוע אותך. לא כי עשית משהו רע, להצליף בך חזק וכואב, מאהבה.
ושוב בוקר ומצלמה ושיר אהבה ששלחת וים ושיחות על עבודה ועל תאוריות מקצועיות והחוכמה שלך וחיוך המבוכה הזה של החלק הביישני בך והגאווה שאני חשה על כל הישג מקצועי שלך והנעימות מכך שהיומן שלך מונח מולי, חשוף.
אני מרגישה איך ככל שאתה נחשף מולי ומסיר קליפות, כך אתה מתעצם גם בעולם שמחוץ לקשר שלנו, אני חשה מועצמת בעצמי מעצם היותך וממה שאתה מעניק לחיי, לשמחה שלי, לאנרגיות שלי, לבריאותי, לתשוקות שלי, למי שאני כאדם.
אתה- אתה הנס שלי וככזה, אני רוצה לשמור עליך, להתעלל בך, להטביע בך, לשייך אותך, לקחת אותך, לזיין, להחפיץ, להשתמש ולאהוב. הכי לאהוב.
