"לו יכולתי הייתי קוסם, מטייל בספרי אגדות, הייתי את כל העולם מקשט ביופיים של רזים וסודות. לו רק ניתן, לו רק ניתן - הייתי עושה זאת מזמן". השיר הזה התנגן לי בראש כשראיתי את שני הזאטוטים שלי מחליקים בפעם השנייה בחייהם בהחלקרח. שניהם נפלו וקמו, נפלו וקמו ובכל זאת הצליחו לעשות את זה בחינניות שסחטה ממני עוד ועוד נשיקות. בעוד הבן שלי נפל ובכה והשתולל ונטה לוותר על כל העסק, הבת שלי נפלה וקמה, עיוותה את פניה בחוסר שביעות רצון, לפעמים הזילה דמעה וקמה שוב על הרגליים לסיבוב נוסף. מדהים כמה כבר בגיל הזה האופי שלהם כל כך ברור ומגובש. מדהים כמה היא מזכירה לי אותי, אז ועכשיו.
אני נכנסת עם שניהם לשירותים, הבן שלי נעמד ישר בעמדת חייל ליד הדלת ומודיע: "אני שומר לכן שלא יראו לכן כלום". היא ממהרת להשיב לו: "אני לא צריכה שתשמור עליי, אני חזקה בעצמי, מי אתה חושב שאתה? אם אתה גבר אז אתה מלך העולם?". נשבעת שהיא לא מקבלת ממני שיעור בפמיניזם (אני בכלל נגד- בעד זכויות יתר לנשים).
אני מבינה פחד. אני מבינה כאב. אני מבינה הגיון ובאופן עקרוני אני שמה עליהם פיפס. כל אלה לוקחים אותנו למקום אחד - מוות בחיים. אני מעדיפה להרגיש את החיים זורמים בי. לרב זה מביא אותי ליפול ולקום, קצת יותר פצועה, אבל חיה. "אני האש שלא תוכל לכבות". איזה משפט מקסים מסתתר לו בשיר הזה. מה אתה באמת רוצה? להפסיק לפחד? אמר פעם מישהו חכם, שההבדל בין אמיצים לפחדנים זה שאמיצים לא נותנים לפחד לעצור אותם. ולי נראה שכדאי להוסיף, שהם גם לא נותנים להגיון להרוס להם את ההנאה שבלהיות בלתי הגיוניים.
