רצה עם זאבים

אבאל'ה, שלוש שנים בלעדיך. נראה כאילו מעולם לא היית כאן וחיבקת אותי חזק.

מעולם לא הדקת את השמיכות לגופי, חזק-חזק, שארגיש בטוחה ומוגנת.

מעולם לא סיפרת לי שאני הילדה הכי נפלאה בעולם ושאתה אוהב אותי עד השמיים וחזרה.

ובכל זאת, אתה איתי, אבאל'ה, בכל פעם כשעצוב לי, בכל פעם כשלבד, בכל מכשול שאני עוברת, אני שומעת את קולך מהדהד "את יכולה, את יכולה כל מה שמישהו אחר יכול ויותר".

אתה בנשמה שלי, בכל ליל סדר שאני לא חוגגת איתך, בכל חג שאינך כאן איתי, בכל יום הולדת שלך ושלי. אתה בכל ספר שאני קוראת, זורח בחיוך של הבן שלי, בריצה שלו, שזהה לשלך, בעיניים האוהבות של הבת שלי, בנרות שדולקים על שולחן השבת, בדמעה שלי שזולגת עכשיו. אני מקווה, שהיכן שאתה נמצא, גם אני קצת איתך. תודה. 

(בלי תגובות בבקשה).