סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

רצה עם זאבים

והפעם: מגילת העצמאות שלי
לפני 10 שנים. 28 באפריל 2014 בשעה 6:12

אזהרת קריאה: הפוסט קשור ליום השואה. למי שרווה מהסיפורים מומלץ לדלג.

***

הילדה הקטנה אחזה בידם של הוריה. בת שלוש ולא מבינה מה זה מחנה עבודה. למה צריך לעזוב את הבית וליסוע לשם ברכבת הגדולה והמפחידה הזו, הרי כבר יש להם עבודה? הוריה עומדים בתור לעלות לקרון ולפתע מגיע רופא המשפחה. הוא עוצר אותם ואומר: "למה לקחת ילדה למחנה עבודה? אני אשמור עליה. תקבלו אותה חזרו כשתחזרו מהמחנה. לא חבל? בטח אין שם הרבה אוכל". הילדה נפרדת מהוריה. הם נשלחים למשרפות. אי לוויה ראשונה.

הרופא יהודי, אבל עובד עבור הממשלה ומוגן. הוא עובר בסתר במחנה, מוציא אנשים חיים מעבר לגדר ומחליף אותם בגופות, שלא יראו שחסר. הוא נעלם לימים מהבית ואת הילדה צריך לשמור. היא קטנה. הוא סוגר עיסקה עם השכנה הנוצריה המסוממת, סמים תמורת השגחה. היא אוהבת את הילדה, מלמדת אותה תפילות נוצריות. הילדה אוהבת את הציורים בספר התפילה ומשננת אותן היטב. יום אחד הנאצים דופקים בדלת, "שמענו שיש כאן ילדה יהודיה". הנוצריה מתקוממת, "מה פתאם, היא שלי, תראו, היא אפילו יודעת את כל אווה מריה". הילדה מתפללת, הנאצים עוזבים. אי לוויה שנייה.

יום אחד הנוצריה לוקחת מנת יתר, היא מתה ממנה והילדה לבד איתה בבית, היא רצה לשכנים להזעיק עזרה. מרב צער היא מפסיקה לאכול, לוקחים אותה למנזר שהוא גם בית חולים זמני. לאט, היא מחלימה. הרופא בא לשחרר אותה ומצליח בשנייה האחרונה לחמוק מהנאצים שבאו להרוג את הילדים היהודים שהתחבאו במנזר. אי לוויה שלישית.

אחרי המלחמה, הרופא עולה לארץ עם בתו החדשה, המאומצת. דודה שלה, שריד אחרון למשפחה, באה לחפש אותה, מתאהבת ברופא, מתחתנת איתו והם מגדלים את הילדה יחד. לא, הם לא חיים באושר. הם חיים בטירוף ובחוקים נוקשים, רדופי זיכרונות ושדים.

הילדה גדלה, אבל לא באמת. משהו בה תמיד נשאר ילדה, ילדה שצריכה את אמא ואבא וחום ואהבה וביטחון. ילדה שמחפשת אמא בכל אישה, גם בבת שלה, אני. 

אני לא מדליקה נרות נשמה, לא צופה כבר בתוכניות המכאיבות. השואה היא לא משהו שהיה ונגמר. הוא משפיע על חיינו כאן ועכשיו, באיך שהמדינה הזאת מעוצבת, באיך שהורינו מעוצבים וכנראה, שגם באיך שאנחנו עוצבנו.

פייה{O} - סיפור מדהים ומצמרר.
תודה ששיתפת.
לפני 10 שנים
אניגמטית​(שולטת) - תודה שקראת והגבת}{
לפני 10 שנים
olAmi - {}
דמעות.
פאאאאאאאאק.

תודה!

אי-לוויות כואב אך עדיף על אי לוויות.
לפני 10 שנים
אניגמטית​(שולטת) - תודה, אבל לא הבנתי את ההבדל
לפני 10 שנים
olAmi - הסיפור המצויין שלך הוא אי-לוויות, אי כשלילה.
המחנות בגרמניה והכפרים בפולין היו איים של לוויות רבות
לפני 10 שנים
אניגמטית​(שולטת) - הבנתי, נכון ותודה
לפני 10 שנים
להבה חשופה - אניג:-)

כתבת:"אזהרת קריאה: הפוסט קשור ליום השואה. למי שרווה מהסיפורים מומלץ לדלג"

ביום קשה וכואב (לא שזה היום היחידי לאותם ניצולים ).. חובה עלינו לומר, לדבר ולהזכיר את מאורעות השואה. בכל מקום. אם לא אנחנו, אזי מי? .

לזכור ולא לשכוח - זו צוואתם . של 6 מליון יהודים שנספו, נהרגו, נטבחו ונרצחו.

זו חובתם, של בני הדור השני כמו הניצולים. למען לא תהיה או תשכח השואה הארורה.

לזכור ולא לשכוח לעד.!

לפני 10 שנים
אניגמטית​(שולטת) - אני מסכימה, יקירתי, אבל מניחה שאנשים נכנסים לכלוב כדי
לנוח מכל הזכרונות הללו ולא כדי להמשיך במה שיש במילא
מחוץ לכאן, אז הזהרתי.
לפני 10 שנים
נסיכת הלילה​(שולטת) - נשמע כמו סרט
אבל כמה כאלה יש
לפני 10 שנים
אניגמטית​(שולטת) - נכון מותק, כל ניצול הוא סרט שלם. פלאשבקים ושאר אפקטים.
לפני 10 שנים
סקרנות מאוחרת​(נשלטת) - צימררת אותי

איזה סיפור כואב שיש בו גם שמחה

ניצלה, והקימה משפחה
עם ולמרות הקשיים

}{
לפני 10 שנים
אניגמטית​(שולטת) - תודה רבה וכן, עשתה את כל אלה והרבה הרבה יותר.
לפני 10 שנים
מתוקף אישיותה - סיפורי חיים.
לקרוא.
לנסות לחוש.
קשה מאד להבין.
להעריך.את הדמויות.את הסיטואציות.את ההתמודדויות.
את החיים.

חיבוק.
לפני 10 שנים
אניגמטית​(שולטת) - תודה מתוקה, חיבוק גדול בחזרה.
לפני 10 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י