אזהרת קריאה: הפוסט קשור ליום השואה. למי שרווה מהסיפורים מומלץ לדלג.
***
הילדה הקטנה אחזה בידם של הוריה. בת שלוש ולא מבינה מה זה מחנה עבודה. למה צריך לעזוב את הבית וליסוע לשם ברכבת הגדולה והמפחידה הזו, הרי כבר יש להם עבודה? הוריה עומדים בתור לעלות לקרון ולפתע מגיע רופא המשפחה. הוא עוצר אותם ואומר: "למה לקחת ילדה למחנה עבודה? אני אשמור עליה. תקבלו אותה חזרו כשתחזרו מהמחנה. לא חבל? בטח אין שם הרבה אוכל". הילדה נפרדת מהוריה. הם נשלחים למשרפות. אי לוויה ראשונה.
הרופא יהודי, אבל עובד עבור הממשלה ומוגן. הוא עובר בסתר במחנה, מוציא אנשים חיים מעבר לגדר ומחליף אותם בגופות, שלא יראו שחסר. הוא נעלם לימים מהבית ואת הילדה צריך לשמור. היא קטנה. הוא סוגר עיסקה עם השכנה הנוצריה המסוממת, סמים תמורת השגחה. היא אוהבת את הילדה, מלמדת אותה תפילות נוצריות. הילדה אוהבת את הציורים בספר התפילה ומשננת אותן היטב. יום אחד הנאצים דופקים בדלת, "שמענו שיש כאן ילדה יהודיה". הנוצריה מתקוממת, "מה פתאם, היא שלי, תראו, היא אפילו יודעת את כל אווה מריה". הילדה מתפללת, הנאצים עוזבים. אי לוויה שנייה.
יום אחד הנוצריה לוקחת מנת יתר, היא מתה ממנה והילדה לבד איתה בבית, היא רצה לשכנים להזעיק עזרה. מרב צער היא מפסיקה לאכול, לוקחים אותה למנזר שהוא גם בית חולים זמני. לאט, היא מחלימה. הרופא בא לשחרר אותה ומצליח בשנייה האחרונה לחמוק מהנאצים שבאו להרוג את הילדים היהודים שהתחבאו במנזר. אי לוויה שלישית.
אחרי המלחמה, הרופא עולה לארץ עם בתו החדשה, המאומצת. דודה שלה, שריד אחרון למשפחה, באה לחפש אותה, מתאהבת ברופא, מתחתנת איתו והם מגדלים את הילדה יחד. לא, הם לא חיים באושר. הם חיים בטירוף ובחוקים נוקשים, רדופי זיכרונות ושדים.
הילדה גדלה, אבל לא באמת. משהו בה תמיד נשאר ילדה, ילדה שצריכה את אמא ואבא וחום ואהבה וביטחון. ילדה שמחפשת אמא בכל אישה, גם בבת שלה, אני.
אני לא מדליקה נרות נשמה, לא צופה כבר בתוכניות המכאיבות. השואה היא לא משהו שהיה ונגמר. הוא משפיע על חיינו כאן ועכשיו, באיך שהמדינה הזאת מעוצבת, באיך שהורינו מעוצבים וכנראה, שגם באיך שאנחנו עוצבנו.