מי שבעולם הבדסמ יודע זה לא סתם רצון
לא סתם געגוע…
זה צורך בסיסי טבוע
לרצות כאב ועונג עמוקים יותר
משהו שסקס ונילי בחיים לא יוכל להחליף
ולא יוכל לספק…
הרצון שוב להרגיש את הכאב
שזה חודר לעור ושורף
וזה מעיף אותך
זה מנתק כל דבר שקורה בחוץ.
בעיקר כשיש כח סיבולת מסוים ויודעים לספוג
השקט, הנשימות הכבדות, המבט מדבר את הכאב
ושלא לא נדבר על ההנאה שרואים על הצד ששולט
שזה כשלעצמו עונג ורצון להתמסר עוד ועוד…
אז הכאב הוא צורך
הרצון לתת את השליטה לצד ששולט ולסמוך זה בחירה
ומשום זה גולש לעוד משחקי כאב ועונג שונים…
הכאב הפיזי הרבה פעמים גורם לנו לפרוק כאב רגשי
שיותר קשה לו לבטא אותו ולהוציא אותו
ודרך הכאב הפיזי נבחנים הגבולות
כמה אפשר לספוג?
מתי תסכים/י לשחרר?
וכשהדמעות יורדות זה סימן
לא של עינוי, לא מסכנות, לא של חולשה
זה סימן לשחרור והתחדשות.
נדיר מאוד להוציא ממני דמעות…
זה צד שאני פחות מראה אותו ליד אנשים
הצד הדומיננטי שלי ביום יום מקרין הרבה כח ועוצמה
ויש שאומרים שאני כמו עם שיריון ולא נותנת להתקרב.
וזה נכון… אני בוחרת למי להתקרב…
מאוד רגישה לאנרגיות של אנשים,
לכן בוחרת אותם בקפידה.
יש אנשים שמכירים אותי שנים ובחיים לא ראו אותי בוכה.
לעומת זאת יש אנשים שיכולים לבכות מכל דבר…
עניין של רגישות… ובחירה
אצלי בכל אופן, אני סופגת המון
עד ש…
עד שאני מרגישה את הידיים והכוח שלה.
אם הגעתי לדמעות זה בגלל שהגעתי לגבול
אלא הסכמתי באמת לשחרר… וזה לא פשוט לי
נכון שיש הרבה סוגים של חוויות כאב שלא חוויתי
חלקן אני רוצה לחוות וחלקן פחות מתחברת
אבל הסימנים היפים שזה משאיר…
גורמים לתחושה כל כך מענה ומספקת
תחושת גאווה… וגירוי… ורצון לעוד ועוד
וכשהסימנים נעלמים זה מבאס…
הגעגוע והצורך מתעצמים.