בלתי-מוסבר ל*חתולות.
הן פשוט ניגשות אליי ברחוב ומייללות כדי שאתן להן יחס.
זה התחיל כשאומצתי בפעם הראשונה על ידי חתולת-רחוב עם מראה אצילי כאילו היא יצאה מהכביסה. בחורף.
היא הייתה הנפש היחידה שממש רצתה ונהנתה להתכרבל איתי בלילות קרים בתוך חדרון מסריח שיש בו רק מיטה ושירותים, ממש צמודים, באיזה גראז'...
נפרדנו כשעזבתי לטבריה ב(עוד)ניסיון להתחיל מחדש ולהרים את עצמי בחיים.
שם הכרתי את סינטומיצין.
היא הייתה גורונת קטנטנה וחסרת-פחד.
העיניים שלה היו סגורות מהצהוב שנדבק אליהן והצטבר עד לכדי עיוורון כמעט מוחלט.
על כן שמה: 'סינטומיצין'
כן, על שם המשחה ששמים כדי להיפטר מהצהוב הזה של העיניים.
היא פשוט עמדה בכניסה לדירה במתחם הצימרים מלא-הערסים ששכרתי רק כי היו בו בריכה מחוממת וג'קוזי,
כאילו מחכה שיפתחו לה את הדלת ותוכל להכנס הביתה.
פתחתי את הדלת ובעזרת הרגל חסמתי את היצור הקטן בעל הפרווה המנומרת בשחור/חום/חום-זהוב:
"חכי, אוציא לך משהו טעים".
עמדתי לידה כשאכלה מהטונה,
שומר מפני עשרות חתולי-הרחוב שנמצאים מחוץ לדלת שלי באופן תמידי ומחכים לבשר שלי או של אחד השכנים.
היא הרי כל-כך קטנה ועדינה ולא תוכל להגן על עצמה אם חתול נבזי ינסה לחטוף ממנה את האוכל.
אבל לאאאאאאאאא סינטומיצין, לא.
ברגע שהתקרב חתול שגדול ממנה פי 2 ויותר כדי לרחרח מה יש לה,
היא פשוט הביאה לו כאפה,
בלי להזיז שום שריר אחר בגוף,
ותוך שהיא ממשיכה באכילה- והוא פשוט ברח.
הייתה לה עוצמה.
היא הייתה מלכה.
היא סיימה לאכול,
ואני רציתי להכנס הביתה וסופסוף לעשות באנגים,
אבל כשבאתי להכנס - היא פשוט באה אחרי בשיא הטבעיות.
הולכת בנונשלנט...
"הלו, הלו, הלו, הלו, הלוווווו!
את לא תבואי לי עם הקרציות שלך וכל המחלות שבאותו עם החיידקים שבטח הצטברו לך בעיניים...
ובטח יש לך קורונה!
בואי, בואי חמודה..."
הרמתי אותה בעדינות,
משתדל לא לקרב אותה לגוף יותר מדי...
"אני אתקשר ל ל' שתסביר לי איך לעזור לך עם הצהוב,
ובינתיים, לכי ל...אן שבאת ממנו.
את בסביבה, נכון?
נתראה..."
מניח אותה מעבר לדלת וסוגר.
שוכב על המיטה אחרי כמה ראשים ומשחק בפלאפון,
מרים מבט לדלת,
וקולט צל קטן קוטע את אלומת-האור שהשתרבבה מן החלל שבין הדלת לרצפה.
טוב, שתשב...
מ'כפת לי?
נתתי לה אוכל...
ושמתי לה גם מים...
אריוודרצ'י.
נתראה מחר.
נוווווו, כמה זמן היא תשב ככה...
היא לא זזה...
בוא, בוא נראה מה הקטע שלה.
פותח את הדלת,
היא קמה,
ומתהלכת מעדנות מעבר למפתן הדלת.
טוב, נו, בוא נראה מה היא רוצה...
עוברת את הצעד וחצי של ה'סלון',
מנתרת אל המיטה.
"לאאאאאא!
מה יש לך?!
מה, את גנובה?!
צאי, צאי.....
עולה לי על המיטה...
גם ככה קורונה ומאיפה אשיג עכשיו אלטעזאכן?!
וזה מזרן קינג-סייז ענק אחושרמוטה..."
מרים, מוציא מהדלת וסוגר אחרי.
"בתאלף!
לכי תפיצי ת'מחלות שלך במקום אחר!"
חוזר לשגרה של באנגים ואוננות,
אבל הצל שלה עדיין שם.
מציק לי במח.
מה יש לה?!
פותח ת'דלת:
"כן, גברת?"
נכנסת.
בהילוך-איטי.
היא לא מנסה להתפלח או לזנק פנימה בניגוד לרצוני.
היא פשוט הולכת.
בעדינות כובשת.
די, תעשי מה שאת רוצה...
אני נשכב על המיטה ונותן לה יד חופשית להסתובב בבית.
היא ממצה את הסיור מהר מאד ו... קופצת על המיטה.
טוב, לפחות שתשאר באיזור של הרגליים...
את הסדינים אני גם ככה צריך לכבס...
ובאמת לא התרחצתי כבר כמה שעות טובות בקיץ המיוזע הזה...
יאללה, שתהיה לידי.
היא מתקרבת אליי.
קטנה.
עדינה.
שברירית.
עיניים עצומות.
מתיישבת לי על החזה,
ו...
"אאוץ'!
שיט!
אייייייי!"
היא מכינה את עצמה לרביצה על ידי גריפת שיערות-החזה שלי בעזרת המחטים הקטנות שמשמשות אותה כציפורניים,
כשעל-הדרך גם כל העור של החזה כמעט ונקרע,
ככה במשך כמה גריפות טובות,
ואחרי שהסתובבה סביב עצמה מעט בלי לוותר על גריפה בכל הרמה והרמה של כף-רגל קטנטנה וחמודה -
הסכימה בטובה לסיים עם הטקס הסאדיסטי ולשכב.
עליי.
עצמה עיניים ונרדמה.
"נוווווווו!
באמאשלך?!
את מגבילה אותי לסרטוני יוטיוב כי אי אפשר לשחק ככה ובטח שלא לאונן, גברת!"
אבל היא מכורבלת עם עצמה והפרצוף שלה כל-כך שליו...
אני מרותק.
וככה, עברו הימים, והצהוב נעלם...
סינטומיצין עדיין הייתה הכי קטנה בשכונה...
ואין יום שהיא לא הייתה נרדמת ככה - בדיוק כמו שכואב.
אפילו החתולים הכי קקות,
הבריונים,
אלה שחוטפים לחתולים אחרים גם אחרי שאכלו לשובע,
לא היו מעזים להתעסק איתה.
פשוט הייתה לה נוכחות.
וקסם.
ואני מתגעגע אליה.
היא הייתה החתולה הכי מיוחדת שפגשתי.
ואני יודע שאכזבתי אותה.
לא נתתי לה מספיק יחס כשהחלטתי לקחת אותה איתי בחזרה לתל-אביב.
רצתי מבוקר עד לילה במשך כמעט חודש רק כדי למצוא דירה שתהיה מושלמת לי. לא פחות. וכן מצאתי.
אבל כשהייתי חוזר בלילה, מאוחר,
במקום לתת לה את היחס הראוי - הייתי מעדיף לבלות אותו עם הפורנו כי... צריך לרוקן ת'ביצים. בסיסי.
וכך, אחרי כמה ימים, כשבאתי לצאת מהדירה - היא פשוט יצאה במהירות...
טוב, כבר נתתי לה לרדת למטה פעמיים-שלוש כדי לתת לה להכיר את השכונה החדשה והיא חזרה, כצפוי.
"סינטומיצין יצאה"
זרקתי לשותפה שלי לסאבלט.
'בסדר, אשאיר את הדלת פתוחה עד שהיא תחזור'
כשחזרתי בערב הבנתי שהיא לא חזרה.
ולאחר יום חיפושים הבנתי שהיא כנראה גם לא תחזור...
אין לי מושג מה עלה בגורלה;
האם נדרסה?
הרי בטבריה היא הייתה בחצר ענקית ובלי מכוניות שעוברות כמעט בכלל, ופה.... תל-אביב. תנועה ...
או שאולי היא פשוט ברחה כי לא קיבלה מספיק אהבה?
ובשני המקרים אני אשם.
אם היא לא שרדה כי נטרפה על ידי איזה כלב,
או נדרסה,
או... לא יודע מה, אבל מצאה את מותה, לבסוף -
זה רק כי לא הכירה ולא התמצאה ולא הייתה "בבית".
דבר שאני גרמתי לו.
ואם ברחה כי הייתי עסוק מדי בעצמי ובצרכים שלי...?
בנקודה הזו קשה לי עם עצמי. מאד.
למה הייתי צריך להוציא אותה מן הסביבה הטבעית בה היא חיה, שרדה, ואף שגשגה עד היום,
אם לא נתתי לה את האהבה והתמיכה שהיא הייתה צריכה?
במקום כל אלה,
היא קיבלה בנאדם שמסלק אותה מהמיטה,
כי אי-אפשר לגעת בעצמך כשהגוף שלך בא במגע עם בעל-חיים.
טוב, "אי-אפשר"... אנחנו בכלוב...
מבחינתי אי-אפשר, סבבה?!
אני מצטער על הימים שהמיניות שלי הייתה פוגענית כלפי חתולות,
ובעיקר על החתולות שנכנסו לי ללב.
לכל חתולה מגיע מישהו שיאהב אותה באמת.
אהבתי את סינטומיצין.
באמת.
אבל אולי לא הייתי בנוי לקשר הזה עדיין...
מה שבטוח, איפה שלא תהיה - אני אוהב אותה 😻
בקיצור, התחלתי את הפוסט עם פואנטה אחת,
ואז נסחפתי לסיפור של סינטומיצין אהובתי,
מה שאומר שנצטרך לחתוך כאן כדי שלא תאמלקו אותי.
אה, והנה ההשראה שלי לכתיבת-הפוסט:
החמוד הזה קלט אותי עובר לידו ודפק לי "מיאוווווו!" של החיים,
אז נתתי לו ליטוף.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
מפה לשם.........
מצאתי את עצמי מתמזמז איתו באמצע המדרכה ברחוב ראשי בכפר-סבא ומצלם לייב לפייסבוק.
*הפוסט מדבר בלשון נקבה, אך מתייחס לשני המינים ♀️😻♂️
חוץ מהקטעים בהם יש הקבלה לבני-אדם, כן?
לכן 'חתולות', ולא 'חתולים', יא הומואים 🥑
