מיליארד כוכבים

הדלת מאחורי ננעלת וזה הרגע שהמעבר קורה, המעבר בין אני לאני. 

כיסוי עיניים מנטרל לי את חוש הראיה, חושך מוחלט ואור גדול נדלק.

זה הרגע שמלהיות הכל יכולה, כל מהותי מצטמצמת לכמעט כלום.

חפץ, כלי, חור, כלבה לשימוש בעליה. בובה על חוט.

יש משהו כל כך מעיף ב"כלום" הזה, להצליח להתנתק מכל רעש היום יום,

לטוס לירח ובחזרה כשהיד שלו מבקעת את חור התחת,

לצרוח שכואב לי ואני לא יכולה יותר ועדיין לא לזוז,

לשאוג את בקשת הגמירה , להתחנן ולהתפוצץ,

להכיל את כאב ההצלפות, בשבילו, למענו, כי זה מה שהוא צריך,

להיות שם למרגלותיו ולהרגיש כל כך גבוה מעצם הנתינה,

לסמוך עליו בחיי.

יש משהו שמטלטל אותי בלהיות כלום בשבילו, 

כי כלום זה בעצם הכל.

אור.