מיליארד כוכבים

אני לא נותנת שיכנסו לי ללב, לשם אסור לחדור. זה גבול.

מותר לחדור לי לכל החורים, להכאיב, להוריד אותי למטה, לקרוע, אבל הלב הוא רק שלי.

שלי. אתה מבין?

אז איך זה קרה שבשקט בשקט עם השקט שלך ככה ניפצת לי את הגבול בלי שאני אשים לב?

איך קרה שככה תפסת אותו וחדרת אלי פנימה, אל המקום שאף אחד לא הצליח להגיע מעולם? אף אחד!

איך זה יכול להיות שאני אדמע וכל החולצה שלי כבר מרוחה בנזלת ולא אכפת לי.

אתה צודק.

הדמעות מנקות לי את הבפנים, הלכלוך הוא רק חיצוני.

אני כזו דרמה קווין, עפה רחוק מידי עם המחשבות שלי, מדמיינת דברים, חיה בסרט.

סטירה אחת אולי שתיים והכל חוזר למסלול.

תודה.