לפני 9 שנים. 5 בנובמבר 2015 בשעה 6:04
ערב קשה נפשית, מתיש, המון מחשבות והכל נראה גדול עלי קצת.
יושבת לכתוב המון רשימות, מבינה את גודל האחריות והכל סוגר עלי. בלאגן.
אני ואני ואני.
כתפיים רגילות בסה"כ עם משקל עצום, מלחמות שבחרתי להיכנס אליהן עם עיניים פקוחות וזה מעייף. מאד.
לזכור ולזכור ולא לשכוח כלום, הראש מלא בפרטים קטנים הכל מבולגן לי ורק אני יכולה לסדר את הכאוס הזה.
ובתוך כל הבלתי נודע ואלף משימות מקרין לו חיוך ויש שם יד גדולה שמחבקת, והחיוך הזה הוא גם שלי כי זה מדבק, והרשימות לא נגמרות אבל הן מתחילות להסתדר בצורה הגיונית והכל כבר נראה קצת יותר טוב, קצת יותר הגיוני. מסודר. ואפילו השמש קצת יצאה, אני יכולה עכשיו ללכת להתקלח, לשטוף את מה שמיותר והבוקר הזה כבר נראה הרבה יותר טוב.
היום יהיה יום מצוין!
