מיליארד כוכבים

לילה של סיוטים. סערה.

בארבע לפנות בוקר אני יוצאת לחורשה,

רק אני. לבד.

מתיישבת על ערימת אדמה והעצים שמעלי מתנדנדים

מאיימים ליפול עלי או מגינים עלי.

אני לא יודעת.

יושבת ובוכה, מנקה את עצמי.

לבד.

ארבע לפנות בוקר ויש חושך מוחלט,

תמיד יש חושך לפני שהשמש עולה

וכמו בכל בוקר היא תעלה,

היא תמיד מקיימת.

פעם האמנתי שחלומות יכולים להתגשם,

היום אני יודעת שהם לא,

חלום כמו חלום, צריך להישאר שם בלילה,

אסור לו לצאת.

אני לא מרשה לו.

כלבה תמימה.