עכשיו אני

כשהתחושה הזו תוקפת אותי...

אין מנוס אלא

לקחת פסק זמן ולא לחשוב

לשבת מול הים ולא לדאוג

לתת לראש לנוח ולדעת....

שאולי זה רק משבר קטן 

וזה חולף.

ומה שמחזיר אותי לכאן או אליך

זה השיעמום שניכר בי מלכתחילה.

זה שפוגע בסדר היום שלי.

כופה את עצמו עלי.

גם כשלא אמור להיות משעמם בכלל.

(מסתבר שגם כשעסוקים אפשר להרגיש משועממים למוות.)

אתמול כשבאת לא הרמת ראש ולא היישרת מבט.

אתה כועס, כועס ממש.

ולא יכולתי לעשות או לומר דבר.

פשוט לתת לך להתכסות בכעס אין סופי.

זה נגמר וידענו שיש לעניינים האלה ביננו ,תאריך פג תוקף.

אני רואה את הרזון המאפיין את המכור הטיפוסי ותהליך הגמילה שלו.

את הקריז המשתלט.

אני רואה אותך ובשקט חושבת...(עליך) לעצמי ....זה יהיה בסדר....עוד מעט ותחזור לחייך.

ואנחנו נהיה זיכרון מתוק של תקופה משוגעת, בלתי נשכחת.

♥️