הגעתי
אני כאן בגן העדן שלנו
מלאת חרדות
מלאת פחדים
שואלת ללא הפסק
"זה זה?"
"אתה אוהב אותי?"
"לא תלך ? לא תברח?"
ואתה
בסבלנות אין קץ עם עיניים נוצצות
עונה לכל שאלותיי
בעדינות
ברכות
ואז מחבק חזק
אני כאן, אתה אומר, לא בורח, לא נוטש, זה זה פיפ, זה מפחיד, מאיים והמציאות קשה עכשיו, אבל אני פה, נעבור את זה יחד.
ואני נושמת עמוק, כמה שאפשר, מנגבת את הטיפה המלוחה היחידה שהצליחה לברוח דרך חומת ההגנות שלי, דרך "החוזק" שלי, דרך מסכת גיבורת העל שלי... אחת שברחה.
ואתה נשאר,
צמוד צמוד,
מנשק את שפתיי ונושם לתוך פי
ואני מתמלאת באוויר שוב
מסוגלת לחוש אהובה בתוך תחושת הבדידות המבעיתה
מלטף את גופי,
כאשר הוא נמס תחת מגע ידיך
חודר לתוכי,
ואני לא מרגישה בודדה ותר
מרגישה שלמה.
זה זה יקירי, בין כל הפחד, החרדה והמציאות שחודרת לה לגן העדן שלנו, זה זה יקירי.
חבלים כתומים עוטפים את ידינו, לא כובלים, עוטפים.
