לפני 6 שנים. 22 בינואר 2018 בשעה 5:38
ברגע של זיכרון כואב ומטלטל
לא רחוק בעברי
אתה קורא לי אליך
מחבק
מנשק
עוטף
ואני בוכה לתוך חזך
אתה יודע למה, יכול לנחש כבר, כועס על כך שלא היה מי שיגן עליי ומי שזה היה תפקידו, יותר הכאיב וצילק מאשר הגן ושמר.
"את תמיד מוגנת איתי"
אתה חוזר ואומר
ואני יודעת
כי איתך אני מרגישה בטוחה
מה שמעולם לא הרגשתי לפני
ותמיד חיפשתי
אתה לי בית