לפני 8 שנים. 2 באוגוסט 2015 בשעה 12:49
חזרתי, אחרי שנה,
כמו מכורה לריח, לאווירה,
חזרתי רק בכדי לראות
ששום דבר כאן לא השתנה.
לא אני לא את לא אתה.
הכל כשיהיה, ממש לפני שנה.
נמצא בזוגיות וינילית חלבית, אחרי הופעה היא אמרה "מה עושים? לאן ממשיכים?"
ואני מה אגיד? שהמקום היחיד שאני מרגיש בו בנוח זה הדאנג'ן? המקום היחיד שאם כבר אני
זז לעיר הגדולה מגיע לאיזור רח השרון...? זה לא שהיא לא ידעה, כן סיפרתי, אחרי תקופה די ארוכה..
עלינו על מונית ואני יורה את הכתובת... בו ברגע התעטפתי במעין שתיקה חמימה, מלטף מבלי משים את
מכנסי העור שעברו לילות ארוכים וספגו את העשן, המראות, הסיפורים וגם את המעשים.
היא חשה בזה, לא היא לא טיפשה, לקח לה זמן ואז אמרה "איך אתה מרגיש?"
ניסיתי להשוות לקולי איזה רוגע, אבל התרגשתי, לא יודע ממה הרי אני בעצמי הדרתי את רגלי מהמקום
ללא קשר לזוגיות שפרחה לה. החלטתי שאני נותן מקום גם לאנשים שאתי ולא רק עצמי אני ואנוכי.
בכניסה, כרגיל היא בוחנת אותנו כמעט וכבר לא מזהה, נפלאה הבת זוג שלך, לבושה לעניין, ואתה?
השקעת במכנס, במגף..ומה קרה עם החולצה? רציתי להגיד שזאת החולצת תרוץ שלי, תרוץ למה לא לבוא,
שאומר אני לא לבוש "שחור" אני לא יכול להיכנס, אבל מיד חייכה ואמרה, כנסו, איך הייתה ההופעה? סיאם היו לפנים ומביט בצבע השחור שאינו משאיר טביעות אצבעות של אתמול עוטף בחמימות קרה.כבר במדרגות עוברת בי תחושה, אחרת, כובשת, זקופה כמו תמיד בדהרה למטה, אני אוחז בידה, מוביל אותה לבר מאחור, מזמין בירה וצופה מרחוק בנעשה. כן, יותר מדי זמן עבר, כמו דקה, כמו שעה, כמו שנה.
אנשים חולפים מולי, חדשים, חלקם מוכרים וחלקם פחות, הנהונים לשלום כאילו מבינים, וכן ראיתי גם אותך
מקולרת מחדש עם מבט מצועף בעיניים ושחור על השפתיים.
ביציאה הביתה, במונית למלון היא סיפרה לי " כשרקדת, היא ניגשה ושאלה אם אני איתך, אם אני שלך, מה היא התכוונה?"
אספתי אותה בזרועותי, מנשק ואומר, אני איתך, אני שלך.
