השלדים בארון מקבלים חיים

אמרת חצות.

עצרת לידי  כמו שעון.

בחטף הבנתי על מה כל נורות האזהרה עמוק בתוכי הבהבו,

מבט ברכב, לאחריו עיניים, לבוש, זרועות סגנון ודיבור... הכל אומר לא.. מתעכבת לשביר שניה ואתה אומר כפוקד- כנסי, סגרי ת'דלת.

שורת פקודה. ביצוע. לא יודעת אחרת.

שתיקה. רחש אספלט שצמיגים מרחפים עליו במהירות של 220 קמש. הלב שלי ב 400..

אני סוף סוף מעיזה..מביטה..נפתחת, בוחנת..רעד בגוף..נזכרת.. כל תו בפניו מספר סיפור.. כל צלקת סיפור עלום.... 30 דק..שתיקה..מעבירה לו את הסיגריה רק ממבט עין קצר.. ואז פתחת את הפה...

חומה אחר חומה פירקת ואני לאט לאט נותנת לעצמי לשקוע לתוך המושב

נדהמת, נפעמת, מתרגשת, עושר וורבלי וידע עצום.. עברה שעה כדקה..

כשעצרת שוב כבר הייתי כולי שלך הרגשתי את ריח המדבר הריחתי את עוצמתך

נעמדת לידי כשלפנינו הוא פרוס בכל הדרו מואר באור ירח. רומנטי משהו חשבתי.

נצמדת.

במדבר, אין חוקים. אמרת.

הכל יצרי הכל ראשוני הכל חייתי . עניתי.

רוצי אמרת..

אני בא..