אני בכלל לא יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה. אני כותבת יש לתוכו מבלי לעבור דרך הרשימות בטלפון... אולי חלק ממני רוצה שהוא ימחק עוד לפני שהוא יגיע לשעת פרסום.
היה סופ״ש מהמם. הייתי איתך בביתך בצפון, הלכנו לים, שתינו, אכלנו, בילינו, רקדנו, צחקנו, השתוללנו, גמרנו, היה מדהים!
אני יודעת שהיה לך פאן, שהיית גאה בי, שהייתי יפה, ושדאגתי לשרת אותך הכי טוב שאפשר.
הסימנים שיש לי על התחת והגב מחממים את ליבי בזמן שאני כותבת... אבל מנגד יש גם משהו שמקרר...
אמנם כתבת לי בראבו אחרי שהכל נגמר... ואני יודעת שהתכוונת לזה במובן רחב ועמוק. אני כבר מכירה את מילותיך המעטות ויודעת להבין את עומקם של הרגשות החבויות בתוכן. הבעיה היא אצלי... אני צריכה יותר מילים... יותר הבעה של רגשות... ובהיעדר כאלה אני נהיית רגשנית יותר ומתחילה לפתח את פחד הנטישה שלי.
אני לא רוצה להרוס ועושה הכל כדי פשוט לשתוק... אבל אני מתה לכתוב לך...לבקש חיבוק ונשיקה ועוד חיבוק.
יותר מילים... ילדה שלי...
גאה בך... סולח לך...
נתתי לך עוד אחד מהדברים היקרים לי מכל... אותה.
ולקחת עוד חלק שהיה רק שלי.
מתי תותיר שמשהו חשוב יהיה רק שלי?
Another brick in the wall