מזמן לא כתבתי. לא רק כאן... לא כתבתי בכלל.
החיים עוברים לידי או יותר נכון אני לידם. בורחת מההתמודודדות והם ממשיכים לקרות בלי שאתערב...
אין לי רצון להחזיק בהגה או ללחוץ על דוושה...
מן תחושה של: יקרה מה שיקרה...
הרי זה אופני כרגע להגיד... כוחו של הרגע הזה.
וגם ככה, שניסיתי לנווט, לתכנן ולנסות לשלוט בעתיד עצמו לא נחלתי הצלחה של ממש.
ואולי יהיו כאלה שיגידו בשלב זה... I beg to defer ..
אבל אני לא מחשיבה מהנ"ל הצלחות כבירות ששוות את כל המאמצים.
או שרגע... אני משקרת... זה כן שווה פשוט בזמן האחרון אין לי כח להתאמץ.
אוייי זה כבר נשמע הרבה יותר אותנטי לי... אין לי כח בכלל...
הרוח המכוונת את חיי הביאה אותי למחוזות שבהם אין צורך בכח או יוזמה. מרפקנות ככלל אינה מחמיאה לעידן הזה.
שאנחנו יחד שוכבים ומסתכלים זה בזו... נוגעים... מעשנים סיגריה... ומקשיבים למוסיקה שאנחנו אוהבים...
אנחנו לא מפעילים איזשהו מאמץ... גם לא קטן... שני עצלנים שיודעים לענג זה את זו מבלי להניד עפעף.
מה גם שאין לנו ציפיות אחד מהשני ואנחנו אפילו אוהבים לאיים לא פעם שזה רק תקופה... ואוטוטו זה נגמר...
הפעם אני באמת מקווה שזה נגמר.
אמנם אני אוהבת אותך באופן הכי נאיבי שניתן לאהוב.
אני מסתכלת ואוהבת את כל מה שאני רואה. ואני רואה את מה שמעטים יכולים לראות כי אתה נותן לי לראות את הכל. בודק עד כמה יכול להתפשט מהאגו והפאסון מבלי לאבד את המשיכה שלי...
אתה יכול להמשיך להתפשט עד היסוד...
לעולם לא יכולתי להיות לך לבת זוג אבל כמאהבת אני יכולה לתת לך את כולי.. עד קצה הלשון שאני אוהבת להרגיש בה את כולך.
נגמר
נגמר
נגמר
שאני אומרת שזה הסוף זה מתחיל להיגמר באופן ודאי.. כל עוד זה רק הצד השני אין סיכוי... תמיד הם חוזרים...
אבל שאני מחליטה שהפרק נגמר אז אפשר כבר להתחיל ליצר את מציאות הבאה.
מציאות בה שוב יש לי כח.
מציאות של נסיכה שלמדה גם רוך.
מציאות שבה אינך בא לבקר אותי... כי אם תמשיך לבוא היא לא תגיע.
מציאות שונה כלכך משני הפרקים שהיו לפניה עד שכל הרקמות שלי מתחדשות לקראתה בציפייה... וכמיהה... ליום חדש!
ושוב היא מבקשת...
שיזרח יום אחר!
על רגשות אשם לא הצלחתי הפעם לדבר...
מתגעגעת אליך דובונית שלי. את היית הכי טובה בעולם! נשיקות באף ומשיכות באוזניים. אני אוהבת אותך כלכך.
