מאורעות הימים האחרונים גרמו לי להבין שלושה דברים מהותיים על עצמי . מה מניע אותי ועד כמה.
ההבנות האלה באו בעקבות חוויה קשה של אלימות מילולית מהגרוש שלצערי הרב לא שמתי לה סוף בשניה שהיא התחילה.
יכולתי למנוע מעצמי את החבלה הנוראית הזאת. הרי כבר שנתיים שאני מנתקת בשניה שזה מתחיל אך הפעם לא רק שלא ניתקתי.. אפילו התקשרתי שוב (מנסה להבין ממה נובעים הדברים שהוא אומר)... והקשבתי לדברי הזעם והאיבה שלו למשך 20 דק נוספות.
"אלוהים יעניש אותך"
"אם לא היה לי ילד איתך הייתי מאחל לך למות"
"זונה"
"נרקומנית"
"אני שונא אותך"
"יום אחד את תתעוררי לחיים שחורים"
"יש לך מזל שיש לנו ילד... אחרת הייתי הורג אותך"
...
וזה נמשך עשרים דק.
ואני קפאתי...
עונה כמו אישה מוכה: "אבל למה?"
"עברו 3 שנים מאז שהתגרשנו"
הרי עשיתי הכל כדי להתגרש בטוב.
בזכותי יש לו בית...
עשיתי הכל כדי שנישאר חברים.
אבל עכשיו הבנתי שזה לעולם לא יקרה.
וזה לא הדבר היחיד שהבנתי.
הבנתי שעוד הרבה לפני שהכרתי את המלך שלי חוויתי ממנו התעללות ורבלית קשה שגרמה לי לקפוא ולהשתתק.
ההתעללות הנוראית הזאת הביאה אותי למלך ולצורך שלי ביכולת שלימד אותי: היכולת לצוף מעל כל כאב.
עכשיו אני מבינה עד כמה הייתי זקוקה לו ולמשטר אימונים הנוקשה שלו שעמעמם לי את התחושה והשאיר אותי בחיים.
היכולת שלי לעוף ולהתנתק מעצמי ומהגוף שלי שמרה עלי בשנים האחרונות של הנישואים שלי.
תודה!
הדבר השני שהבנתי קרה אחרי שנגעתי בעצמי אתמול וגמרתי גמירה מתוקה מדבש... גמירה שלא חוויתי כדוגמתה שנמם והזכירה לי את הגמירות שהיו לי בילדותי ...
הייתי מתחבאת במיטה אחרי סצנות האימה של אימי שהרעידו את כל הבית ולא פעם התחילו בכך שהיא הייתה מרביצה לי.
כנראה שכדי להתנתק הייתי הולכת למיטה ונוגעת בעצמי וכך עוברת למקום שמעבר לקשת בענן...
הגמירות האלה לא דומות לגמירות האחרות שלי. אני מרגישה כאלו המח של מפריש משהו כלכך מדהים שזה מעפיל על כל היתר... כמו הסמים הכי חזקים בעולם...
שנים שלא גמרתי ככה אבל לצערי אני גם לא מאחלת לעצמי לגמור כך שוב.
הגמירות האלה נועדו להגן עלי מכאב שאיני רוצה לחוש.
מחכה להתחזק ולשכוח.
אני מרגישה כאלו דרסה אותי משאית וכל מה שאני רוצה זה להבטיח לעצמי שלעולם לא אתן לאף אחד לגרום לי להרגיש ככה שוב.
...
