הפעם הראשונה שהבנתי למה אנשים לא רוצים "שיאהבו" אותם הייתה כתוצאה מבן זוג נידי וחסר בטחון עצמי שגרם לי לברוח הכי רחוק שאפשר.
הדבר הזה שהוא הרגיש וקרא לו אהבה היה בעצם תלות מוחלטת בי ובתוכן שהוא יצק בי.
חרדת הנטישה שלו קשה ומטורפת ובגלל שלי באמת היה אכפת עשיתי ויתורים עלמנת להרגיע אותו ולהבטיח את מחוייבותי אליו למרות שלא היינו יחד הרבה זמן.
הוא יצר תלות שאי אפשר היה להבין אותה ולכן קרה לה אהבה... במבט לאחור הדבר היחיד שהיה שם היה מחסור באהבה... אליי... ובעיקר מחסור באהבה עצמית.
אהבה היא ראשית כל כבוד לאדם שאותו אתה אוהב בין אם זה אתה לעצמך ובין אם זה אתה לאחר.
אנשים מתבלבלים וחושבים שאהבה זה רגש שבזכותו מותר לך לבקש דברים, לצפות, לבקר ולהגביל...
אז יש לי שאלה:
אם אני אוהבת את עצמי זה אומר שאני צריכה לדרוש לבקר ולהגביל את עצמי???
האם זה נשמע שאני אוהבת את עצמי? לי זה נשמע כמו שנאה עצמית...
אם אני אוהבת את עצמי אני צריכה לכבד את עצמי, לבחור להיות במקומות נכונים ומעצימים וממש אין צורך לבקר.
ולכן אני מאמינה שמי שלא יודע לאהוב ולפרגן לעצמו לעולם לא ידע איך לאהוב את האחר.
כשאני אוהבת את עצמי אני מפרגנת לעצמי ובאותה הנשימה אני מפרגנת לסובבים אותי.
מי שאין לו ערך עצמי והבנה עמוקה שכבוד האדם כאינדיבידואל בא לפני הכל אינו יכול להיות בזוגיות.
אם מישהו מבזה אתכם כי אינו בטוח באהבתכם אליו... אין פה אהבה... רק אנשים שמנסים לקבל עירוי דם כי הם כבר כמעט מתו.
תנסו לאהוב את עצמכם יותר... זה רק יחזק את היכולת שלכם לאהוב את האחר.
