מחשבות של ירח

יושבת מול המחשב, מסתכלת על תמונות מן העבר, ונתקלתי בתמונה שלו, שנה וחצי, קצת יותר, עברה מאז ואני עדיין זוכרת את זה כאילו זה היה היום, ממש היום...

כשהודיעו לי, קרסתי, נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות, לא היה אכפת לי שאני במשרד, שאנשים רואים, לא היה אכפת לי הכאב מעוצמת הנפילה על הרצפה הקשה, גם לא היה אכפת המבטים המבוהלים שהאנשים מסביב נעצו בי, הייתי בהלם, אתה כבר לא איתנו, רק לפני כמה ימים ראיתי אותך, אמרת לי מזל טוב, חיבקת אותי כמו שרק אתה יודע לחבק, העיניים המדהימות שלך.... לאף אחד לא יהיו את העיניים שלך...
אז בכיתי, שיחררו אותי מהצבא והסיעו אותי לבית של אחד האנשים שהיו איתך אתמול, אבל להם שיחק המזל והם עזבו את המקום 20 דקות לפני הפיצוץ, אתה נשארת לנגן...
הגעתי לשם, כ"כ הרבה אנשים, חלקם מוכרים חלקם לא, אבל לכולם יש משהו אחד משותף, הכאב, ההלם, החוסר רצון להשלים עם הבשורה המרה, שאתה כבר לא שם...
אז ישבנו, ובכינו, וצחקנו (אתה היית מלך ההומור השחור), והכחשנו, ואז הדלקנו נרות נשמה שאני ועוד מישהי הלכנו לקנות ונדמה היה שלרגע קטן אחד כולנו פשוט התחלנו להבין מה באמת קרה, ובכינו, כ"כ בכינו, עליך, עלינו, על המשפחה שלך, על הארץ הזאת, על הכל, ואז מישהו אמר משפט משעשע וכולנו חזרנו למלאכת ההכחשה המצויינת שלנו.
נסענו למקום הדלקנו גם שם נרות נשמה, היו שם כתבים צלמים, ניסינו להתרחק, ללא הצלחה. כבר התחילו לשפץ, על המדרכה עוד היו כתמי דם מאתמול בלילה, אבל החיים נמשכים, אין ברירה
חזרתי הבייתה, ניסיתי לישון קצת לקראת היום הנוראי שחיכה לנו למחרת, ההלוויה...
לקחתי חופש מהצבא כך שלא הייתי צריכה לקום מוקדם אבל לא הצלחתי לישון גם ככה.
בבוקר איך שפתחתי את הטלויזיה הראו את התמונה שלך, צרחתי....
באו לאסוף אותי, כולנו ישבנו באוטו המומים, מחניקים דמעות, קוראים את עיתון הבוקר הזוועתי, נתקעים בפקק בכניסה לבית העלמין מפחדים שנאחר, אבל הספקנו.
נכנסנו, הבענו ניחומים למשפחה שלך ואח"כ כל אחד מצא את החבר שלו והתחבקנו חזק חזק ואף אחד לא עזב, כאילו פחדנו שאם נעזוב מישהו אז גם הוא יעלם.
ההלויה התחילה, הכל מעורפל לי כאן כי פשוט קרסתי על חברה שלי, ולא היה לי כח נפשי כבר להקשיב.
חזרנו הבייתה, כואבים, המומים, ובלעדייך...

ועכשיו, שנה וחצי אחרי ואני עדיין זוכרת הכל! וגם מה שקרה אח"כ, המקום כבר חזר לפעול כרגיל, הייתי שם פעם ביקרתי באנדרטה המאולתרת של ההרוגים, בכיתי, בכיתי המון, לא חזרתי לשם שוב מאז ולא חושבת שאצליח אי פעם...
אומרים שהזמן ירפא, אבל זה לא נכון, הוא פשוט מקהה את הכאב, הופך אותי לצלקת, אבל הנגיעה הכי קטנה, אפילו שפשוף קל גורמים לו להיפתח ולדמם שוב
אני מתגעגעת...

יהיה זכרך ברוך...