השעה 2 לפנות בוקר, אני סחוטה מעייפות, מותשת נפשית ופיזית מכל החודשיים המטורפים שעברו עלי...
למדתי המון על עצמי, גיליתי דברים שלא חשבתי שטבועים בי, נתתי חופש לחלק מהתאוות הכמוסות שלי, אני מתחילה לאט לאט להכיר את עצמי קצת יותר, ומצד אחד זאת תחושת הקלה ומצד שני זה מפחיד... מאיים, אני עדיין אותה לונה שהייתי לפני 3 חודשים אבל עם זאת שונה לגמרי, אני מרגישה שכמעט כל מי שאני מכירה קורא עלי תיגר (ככה כותבים את זה?), העולם שהכרתי ללא ספק התערער, ורק כדי להיות ברורה אני אוהבת את מה שאני עכשיו, אני אוהבת אותי מבפנים, חוץ מכמה פאקים אבל מה לעשות? אף אחד לא מושלם, עכשיו רק צריך להשלים עם החיצוניות שלי, וזה יקרה... מתישהו, אני חייבת להאמין שזה יקרה...
בנוסף לגילוי העצמי מגיע התחלת החיים האמיתיים שלי, כבר אין יותר חממות של גן, בי"ס, צבא... זהו, מכאן והלאה אני לבד...
עבודה, לימודים, תואר, לבסס את החיים, להקים משפחה והכי חשוב לחיות!!
ואני מפחדת... אין לי מושג מה צופן לי העתיד וזה מפחיד אותי, האם אני אמשיך ללכת בדרך לבד?
האם אני סופסוף אוהב את עצמי? את כולי?
מה עוד אני אגלה על עצמי? עד כמה רחוק אני מסוגלת ללכת? אני אוהב את מה שאני אגלה?
ומה יהיה עם האנשים שאני אוהבת? הם יהיו מאושרים?
אני כ"כ רוצה שלכולם יהיה טוב, כ"כ רוצה שכולם יחייכו, שכולם יחיו חיים מלאים ומאושרים, וכשהם יסתכלו אחורה כשהם כבר יהיו סבים וסבתות לא תהיה להם שום חרטה!!
אמרו פעם איפושהו משפט חכם, "אם אתה לא מסוגל להסתכל אחורה על החיים שלך ולהזיל דמעה אחת, אז זה לא היה שווה את זה"
משפט חכם ביותר, לא משנה דמעות של אושר או שמחה, העיקר דמעה! דמעה זה רגש, זה אנושיות, זה דרך לפרוק.
בקיצור מה שאני מנסה להגיד לכולם זה תחיו! תמצו! תהנו! תאהבו! תכאבו! אל תפחדו!
ובתקווה שאני אתחיל להקשיב לעצות שלי
לילה טוב, עם המון אהבה: לונה }}{{
לפני 19 שנים. 4 בינואר 2005 בשעה 0:13
