הודיעו לי היום שסבא שלי הפסיק לנשום.... שלרגע קטן הוא לא זז לא הגיב פשוט עצם את העיניים והפסיק לנשום...
צעקו לו, הזיזו אותו, בכו לו, עשו הכל ואז כאילו כלום לא קרה הוא פתח את העיניים וחזר לנשום... הוא שוב עבר אירוע....
סבא שלי חולה מאוד, כבר המון שנים, ובמהלך השנים האלו אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שחשבנו שזהו... נגמר... ובסוף הוא תמיד הפתיע אותנו, הוא לוחם, הוא רוצה לחיות, הוא רוצה להיות איתנו עוד קצת ועוד קצת.
אבל משהו כמו היום מעולם לא קרה.... אולי זה הסוף...?
לא משנה כמה פעמים אתה מכין את עצמך, אומר לעצמך שצריך להתגבר, שהכי חשוב הזכרונות והעיקר שאתה יכול להיפרד ממנו, לא כולם זוכים לכך, שהוא חי חיים מלאים, שהיו לו ילדים שהוא זכה לראות מתחתנים, יש לו נכדים שהוא זכה לראות גדלים...
לא משנה כמה אתה מוכן נפשית ובטוח במיליון אחוזים שאתה תשמור על קור רוח כשזה חס וחלילה יקרה (אנחנו בני תמותה, זה יקרה....), כשזה באמת קורה אתה מתמוטט, מתנפץ לרסיסים, נשבר מבפנים נשבר מבחוץ, חושב על כל הדברים שלא אמרת לו, שהוא לא אמר לך, שלא עשיתם ביחד, חושב על כל האהבה שיש לך אליו, ולמרות שהוא עדיין כאן אני כבר מתגעגעת....
אני האמת לא הכנתי את עצמי, בשביל מה? זה בכל זאת לא עוזר...
ואני כבר איבדתי אנשים בחיים.
אז הכחשתי, הדחקתי, ועכשיו....? אני יושבת כותבת וזולגות לי דמעות, ורוצה לדבר ולא יכולה, הוא לא יבין אותי, רוב הסיכויים שהוא בכלל לא זוכר אותי...
אז אני אומר זאת כאן, ואומר גם לו בתקווה שהוא לא ישכח זאת...
סבא, אני אוהבת אותך, בכל ליבי ונשמתי, את החיים שלי אני חייבת לך ולסבתא שתזכו לחיים ארוכים
אני כ"כ אוהבת וכ"כ מתגעגעת, התמונה שלך אצלי בחדר, סבא בבקשה תשאר עוד קצת, כמו שרק אתה יודע... רק עוד קצת....
לפני 19 שנים. 3 בפברואר 2005 בשעה 23:33
