מחשבות ורגעי מנוחה.

אני הרבה זמן כבר מעלה פוסטים מדכאים, 

על מה אני רוצה, 

על מה אין... 

אבל אחרי שיחה נהדרת עם מישהי שקרובה לליבי,

החלטתי, 

החלטתי להפסיק להיות פסימי, 

להפסיק להגיד לכולם שאני אופטימי ולא לעמוד בזה.

אז כן אני רווק מי שלא טוב לו יום טוב לו. 

אז כן אני אוהב שליטה גם מחוץ למיטה, 

אז כן אני שם את המשפחה שלי כמעט תמיד במקום ראשון, 

אז כן אני כותב סיפור ארוטיקה על מצרים הפרעונית וכו',

אז כן אני מצלם להנאתי,

אז כן אני בן 25,

אז כן... אני זה אני...

שם את האופטימיות חזרה,

נהנה מהחיים והולך לשנות אווירה.

בין האהבות שלי ללימודים, משפחה, שליטה ועוד הרבה... 

יש את הצילום. 

אני אוהב לצלם טבע, 

אנשים,

חוויות. 

כל הזמן אני חולם ורוצה לצלם אלמטנים של שליטה, 

מישהי קשורה, 

את פגיעת השוט, 

את רגעי האושר. 

אין את מי לצלם. 

אין עם מי לשתף את התמונות. 

אין את מי לנהל בפוזיציות לתמונות. 

אז בינתיים תהנו מתמונה שצילמתי לפני סופת כרמל...( מקווה שרואים כמו שצריך והכלוב לא הוריד את האיכות(

פתאום בין בליל הדברים שעוברים לי בראש, 

בין העבודה, 

בין האוניברסיטה,

בין השליטה,

בין המשפחה,

בין הכל...

הגעתי למסקנה שתכלס? אני ממש גרוע בלהתחיל עם בנות...

מישהי שקרובה אלי אמרה לי "אבל יש לך קסם מיוחד"... מדהים. תודה. אבל איך אני מראה אותו?

אקסית אחת יצאתי איתה כי היינו ביחד במשצים ותקועים אחד עם השני. 

אקסית שנייה היינו ביחד בשנת שירות ותקועים אחד עם השני. 

אקסית שלישית נפגשנו במקרה פעם אחת ולא הפסקתי להציק לה עד שהסכימה לצאת איתי...

אז תכלס? או להיות תקוע עם מישהי כדי לצאת איתה או לחפור לה עד המוות....

אני פשוט גרוע בלהתחיל ולפלרטט עם בנות...

כנראה שחיי הרווקות ישארו להם.

לאחרונה אני רואה הרבה פוסטים על הגדרות בשליטה. 

ונכנסתי למוח שלי כרגיל, 

אני לא ממש אוהב הגדרות. 

נכון שאני הולך לפי הבנאלי ובסיסי שאני שולט אבל בשבילי זה הרבה מעבר, גם מעבר למיטה.

בעיני שליטה זה דבר ממושך גם ביום יום.

מבחינתי אני רוצה להרגיש כמו מלך, ואני אגרום למי שאיתי להרגיש כמו נסיכה.

היא תשרת אותי ותדאג לי ובתמורה אני אדאג ואשמור עליה.

היא תציע את עצמה ובתמורה אני אעשה את הדברים שעושים לה טוב ומרגשים אותה.

אני אהיה עצלן על הספה והיא תביא קפה, בתמורה? אין הרבה אני אוהב להיות מלך.

אבל בסוף יש הדדיות, אני אף פעם לא אנטוש מישהי, אני לא אפגע, אני לא אגיד שאני לא מחבק או יורד או מכרבל כי אני "שולט".

אם אני אכאיב אני אדאג לאפטר קייר.

אם אני אתעצבן אני אדאג להגיד לה שהכל בסדר.

אם אני פוגע אני אדאג לבקש סליחה.

אפשר להמשיך את הרשימות האלה עוד המון. בשבילי? שליטה זה הכל. שליטה זה מה שמתאמים בין הצדדים. אין נכון או לא נכון. אין הגדרה מדויקת. יש את מה שכל אחד רוצה לעשות.

נ. ב- עדיין אין מי שתעזור לי לממש את הפוסט 

אחרי הפוסט של הבוקר קיבלתי הודעה ממישהי שנקרא לה "x" לצורך הסיפור:

X: אפשר את האזיקים... במתנה

אני: צריך אותם.

X: לא באמת, תשלח אותם בדואר.

אני: לא התקדמנו מדואר?

*** בשלב הזה בעיקר זורם במחשבה שזה בדיחתי והומוריסטי.

עוד כמה בדיחות והודעות מוזרות ואז:

X: אתה ילד שחי בסרט .עדיף תשלח את זה לאחראי מבוגר.

כאילו wtf??? מה קרה פה הרגע. מי את בכלל? מי את שתגידי את זה? את יודעת משהו עלי? גם אם היית יודעת עלי הכל באיזה זכות להגיד את זה??

אזיקים שקניתי בכספי שלי שעבדתי בשבילו. מי את שתדרשי אותם כמתנה?

פשוט ישבתי במרפסת באווירה טובה ובשנייה הכל הלך לפח. מה נותן לאנשים הזכות להגיד את זה?? 

מה עובר לבן אדם בראש שזה לגיטימי??

הלכתי להיות לבדי עם התסכול שלי. 

ברגעים כאלה שאין כמעט עבודה לעשות,

רווח בבחינות, 

גשם. 

אני יושב בבית עם הצעצועים שברשותי מולי. 

בוחן. 

מסתכל. 

מדמיין. 

את כל מה שאעשה לך כשתהיה לידי. 

את הקולר שאשים מסביב לצווארך. 

את האזיקים שיהודקו מסביב לידייך ורגלייך. 

את המצבטים שיחוברו במקומות מטריפים. 

את המחסום פה שיחסום את הצרחות שלך. 

ואת שאר הדברים הכיפיים שנעשה יחדיו. 

אבל בינתיים הכל בגדר פנטזיה בעודי חוזר לעבוד ולנסות לחשוב מתי יהיה לי על מי להגשים את הפנטזיות הללו. מתי הצעצועים יפסיקו לשבת בחוסר מעש בארון. 

מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהב לדאוג לאנשים,

לשמור עליהם,

לשים את הרווחה והשמחה שלהם בראש, 

עוד יותר כשמדובר בנשלטת שלי. 

היום, 

אחרי יום מתיש בעבודה כשאני מכורבל עם עצמי ורואה סדרה מפגרת.

המוח נודד... 

המוח נודד לזה שאין לי למי לדאוג, 

אין לי על מי לגונן, 

אין לי את מי לחבק חזק כשיש רעם שמרעיד את הבניין,

אין לי את מי לכרבל כאומרת לי שקר לה,

אין לי את מי לפנק ביום גשום,

אין את מי... 

לפעמים אני משחק על הגבול של השליטה והאסרטיביות והחששות שלי. 

אני שולט, 

אני אוהב את זה. 

אני אוהב להיות אסרטיבי. 

אבל... 

בהתחלה תמיד יש חששות, 

לא רוצה לפגוע, 

לא רוצה להכאיב,

לא רוצה להציק

עד ששלי.

עד ששלי יש את החשש והניסיון להרשים. 

להתקשר או לא להתקשר? 

לשלוח הודעה או לא לשלוח? 

זה נחשב להציק? 

ברגע שיש את השליטה והיכרות יותר מעמיקה הביטחון העצמי שלי במקום הנכון. אבל לפני? על הגבול תמיד. 

לפעמים זה עושה טוב. 

לפעמים זה פוגע בי. 

הכל שאלה של איזון.... 

היום ישבתי עם 2 חברים קרובים,

וברגע של חשיפה ושיחה עמוקה הגעתי לחשוף את עולם השליטה בפניהם.

עולם שאני כל כך אוהב,

חי,

מתרגש ממנו,

לומד ממנו,

מאמין בו.

וזה הזכיר לי,

הזכיר לי למה אני אוהב את העולם הזה.

הזכיר לי מה אני אוהב.

הזכיר לי את הדברים שאני עוד רוצה לגלות.

הזכיר לי למה העולם הזה כזה מדהים.

הזכיר לי למה התחלתי בכלל לפני שנים רבות.

נשים בצד שהם היו מקסימים וחמודים וקיבלו הכל ושאלו ותההו ( מנגד אנשי ה"זה התעללות.. זה זוועה... זה לא אתי.. ושאר קללות")

אז תודה להם על התזכורת, הבנה והכלה. ותודה לעצמי שנכנסתי לעולם הזה. 

עכשיו רק נשאר למצוא עם מי לחקור עוד ועוד ולחוות הכל יחדיו. 

כמה הספקתי השבוע. 

לסיים סמסטר,

לגייס עובדים חדשים,

לסיים 4 מבחנים,

להרים כוסית במשרד,

לקנות צעצוע חדש כדי ללמוד אותו ולדעת להשתמש בו כשתגיע מי שתסכים,

לקרוא את הסיפור שלי שוב,

להנות עם חברים,

להשלים סדרות,

לכתוב חצי עבודה לקורס אחר,

לעשות דוחות להנהלת חשבונות של העבודה,

הספק מטורף בעיני, אבל... 

לא היה לי ממש זמן לנוח, 

לא לגוף ולא לנפש, 

לא היה עם מי להתכרבל בלילה,

לא היה מי שתדאג לי כמו שאני רוצה,

לא היה למי לדאוג כמו שאני רוצה,

לא היה אנרגיה לכתוב את הפרק השמיני של הסיפור,

היה הספק מטורף אבל גם הפסד של מלא דברים.