בלוג

ערב ירד, א' ואני בדרך לפאב השכונתי אליו אנחנו הולכות מידי פעם. היינו אמורות להיפגש עם ע' שהודיע בדקה ה-90 שיהיה לו בלתי אפשרי להגיע מירושלים.
אי אפשר לקצר את המרחק? תכננו כמה דברים והמאסטר האהוב והיקר ישן, אנחנו עומדות בכניסה ומנסות להחליט אם להיכנס או לא.
נכנסות, בטח נכנסות.
יש משהו בפאבים שכונתיים שהורג אותי. אני כל כך מכורה להם. ההתנהלות האיטית, החברותא עם אנשים שאתה לא מכיר בכלל, האהדה, האמפטיה. מתה על זה.

המעיל על המתלה בכניסה, א' ואני יושבות היא קולה אני בירה. קולה? מה קולה? "קולה, אני צריכה ללמוד."
א', איזו אישה! לומדת בלילה, עובדת ביום, ישנה בין לבין והכל בכזה טוב לב.

פאב שכונתי, כמה רוקרים, באים להגיד שלום, נשיקות, דיבורים, אפילו גנבתי לי סיגריה ונהיה קצת קריר. הדליקו את הוונטה.
מעיל. איפה המעיל?
שיט, ה-מ-ע-י-ל-!
אין מעיל.
אין מפתח לאוטו (כן הוא היה בכיס).
שיט, שיט, שיט!

ישבנו שם בחוסר אונים, ההתעניינות של יושבי המקום נגעה לליבי, במקום אחר היו שמים עלי XXX אבל כאן זה אחרת, פאב שכונתי טיים זון.

דיבורים נוספים ובירורים העלו כי המעיל נלקח בטעות על ידי מישהי אחרת והוא בבית שלה. 3 דקות ואני על מונית בדרך אליה. החלפת מעילים ואני נושמת שוב.

אז מה אני לומר בעצם?
שיש משהו בתל אביב הזו (כן הבלוג הזה הופך להיות קמפיין לעיר תל אביב), שיש בה אנשים טובים, שאם תיפול על הרצפה לא יתנו לך למות וימשיכו הלאה אלא יושיטו לך יד.
לפעמים זה מעיק אבל לרוב זה מחמם.
שירושלים רחוקה מידי.
שמאסטר F הוא האיש הכי מדהים בעולם (טוב לא כתבתי על זה בבלוג אבל מותר להוסיף, כי הוא כזה)
שא' היא אחלה גבר!
שאם נושמים עמוק, הרבה פעמים מוצאים פתרון.