בשישי האחרון הלכתי לשחות. הגעתי בשעות אחר-הצהריים כך שהבריכה הייתה כמעט ריקה מאדם. בלי צווחות של ילדים קטנים. בלי שאידחף לשחיינים אחרים למסלול או שהם לשלי. יש לי היכולת לצלול בקלות למחשבות שלי ולהתנתק מהעולם בכל מצב, גם הרועש וההומה ביותר, אז על אחת כמה וכמה במצב זן שכזה. השקט, הלבד והמגע המלטף של המים, וכן גם תחושת הסקסיות שטעה עליי מבגד הים שלבשתי ומהשחרור המיני שלי בתקופה האחרונה סחפו אותי לתחושה משכרת של רוגע, שחרור ושלווה. יותר משאר שחיתי נשענתי על שפת הבריכה או על המצופים המפרידים בין המסלולים, עצמתי עיניים והתענגתי מכל טיפת מים שהייתה על גופי, מפליגה אל זכרונות ופנטזיות.
צפתי.
ברגע השיא, נתת לי הכבוד והזכות לרכון מעליך, לחכך את הכוס שלי בירך שלך. נאחזתי בכתפייך. "תמצצי לי", לחשתי לך בתחינה, ושיערי נופל ומכסה אותך, אותנו. כששפתייך נצמדו לפטמה שלי ולשונך טיילה עליה, אחיזתי בך התחזקה, מהירות החיכוך שלי עלתה וגניחותיי גברו. תוך כדי הגמירה הרגשתי כמה שהיא שונה מהגמירות האחרונות שלי שהיו רק עם גברים, כמה שזה אמיתי. כמה שזו אני.
כשגמרתי צנחתי לידך מתנשפת, אבל לא מותשת או עייפה כמו עם הגברים אלא מאוד נינוחה ורגועה. התנשקנו, לעולם לא שבעה מהלשון שלך, ואת ליטפת לי את הפנים ונישקת לי את המצח, כמה פעמים. הרגשתי מוגנת. הרגשתי שלו יכולתי, הייתי נשארת ברגע הזה לנצח.
צפתי.
עליתי על הסולם לצאת מהבריכה, נוטפת מים. גם במקלחות הייתי לבד. תענוג. עוד כשעזבתי את המקום ניסיתי לתכנן מתי אחזור לשם, לפחות עוד פעמיים בשבוע שיבוא. להשיל את הקילוגרמים העודפים שצברתי בחורף, לחזור לכושר, להתחבר לגוף ולעצמי, להירגע...
לצוף.