שיר ערס

לפעמים אני מעייפת את עצמי.

המילים כבר חוזרות על עצמן,

גם המחשבות קצת.

מה שנקרא, עולם כמנהגו נוהג.

גם השעה עוזרת...

ואיך אומרים...?

מה שנשאר זה רק השתיקה.

כמו ציפור היא חופשיה

רוצה להיות חופשייה, לא תלויה באהבה

אהבה מתוקה, אלוהים אדירים זה היה משוגע

(אהבה בסוף הקיץ, האוויר היה חמים)

עכשיו אני שוכבת על גבי,

רוצה לכתוב, שיצא טוב.

מחפשת לי אישה, מיוחדת, קצת שונה.

מתחלפת או שולטת או בכלל מחוץ למשוואה.

אחת כזאת שתשמח מלילה מלא משחק והפתעה.

אחת שרק תלבה את היצירה.

שתרצה ותודה שרוצה.

כשהיא תחייך היא תהיה מרשימה ומתוקה.

קצת רעה קצת חצופה,

סגורה על המצפון מול עצמה. 

יודעת מה היא רוצה,

לא מצפה לטבעת בתמורה.

לפעמים נעתקות המילים מפי,

נתקעות לי במקלדת וכבר אין אותי.

לא יודעת מה לכתוב

כשמולי עומד קצה הרחוב.

אז מאחלת לילה טוב.

בכללי רק טוב,

לפחות לרוב...

חוץ ממתי שלא.

כי לפעמים לא.

לא מגיעה לאנשים

יחס עדין ומדהים 

כשהם קליפות זורקים.

כמו קופים בגן חיות,

את התחת מראים.

מתגאים מתגרים מתפגרים,

בסוף כולם אותם קופים...

"עכשיו אני יודע שמה שאמרת זה נכון.

את לא נסיכה, אבא לא מלך ולאמא אין ארמון."

---

שתיינו קצת פצועות,

אחת את השנייה חותכות.

הפגמים והסריטות, הלילות שלא ליליות.

הימים שלא עוברים, השמים האפורים.

כמה שרציתי, האם ממש ניסיתי?

לא יכולתי לראות מעבר לחומות.

שתיקתי חדה, המילות פלדה.

טעות שעשתה לעולם חוזרת על עצמה. 

אני עייפה, אהבה אמיתית רוצה

לא משחקי נדמה לי,  

לא בערך וכאילו. 

רק משהו פשוט שמרחיב את הלב. 

משהו שאת החומות ימוטת,

שנוכל לומר דברי אמת.

יופי כה צורב,

כזה שנשאר, לא כוזב.

כשהכאב יהיה טהור,

היא תראה לי את האור.

אני אראה לה עוד סיבה

להיות גם לעצמה.

את שנשארת כדי לחקור.

את שלא תפחדי על ההתחלה.

את שתעיזי לדבר מזימה,

את שתצליחי גם לבצעה.

לחוות שוב שליטה.

להיות זו שמקשיבה,

שנענית לכל מזימה.

שביל פירורי הלחם מוביל את הדרך חזרה.

אני מרגישה שגם אני צריכה

שביל, דרך סלולה

לדרכי הישנה.

חסר לי הלהט של המעשה

חסרה לי המסתורית 

אני רוצה לפחד באמת

ולדעת שאני באמת מוגנת.

אני גם רוצה להחזיק בצד השני של השוט.

לדעת שמי שמולי רוצה את זה ומוכנה.

להרגיש את הרצון והתחושה.

אני רוצה אבל לא צריכה.

האם זו האמת?

אני לא בטוחה...

זוהי שאלת מיליון הדולר,

יש שביל אך אין תשובה.

מודה, אני מחכה.

ליום בו תטבע שליטה.

ליום בו תעשה בי כרצונה.

אולי זה לא יגיע...

מה יקרה בדרך?

קצת חוששת וחושבת

אולי לערב אחת זרה,

שרק תיקח שליטה.

האם תיקח יותר מכך?

זה איני רוצה.

ובכלל לא מוזר וזר?

למי יש עצה?

ושיר, שיהיה מעניין יותר...

אני מדחיינת זמן שינה במיטה אז למה לא לכתוב לכן?

יש לי אהובה חדשה וזונה קטנה.  

כמה קטנה?

כזו קטנה שהיא עוד אמרה, אני לא אוהבת

סאדו מאזו.

ואז נפתח ראשה והיא גילתה

את כמות ההנאה

שבלשרת אישה, להיות למענה.

לכאוב את עונשה כשהיא חצופה...

לדעת שאני מחליטה

ולהיות רגועה.

הכל תחת שליטה

שלי.