״בוא אליי״ - אני אומרת לך ברצינות וברוגע הכל כך אופייני לי. מסתכלת לך ישר אל תוך העיניים התמימות כל כך, כביכול.ולא,לא לילה עכשיו.אנחנו באמצע יום שמשי.קפצנו אליי רק כי היית צריך פיפי.
התעכבת בשירותים,ואני,משועממת בינתיים ניסיתי לדחוף את הבגדים שנפלו על הרצפה לתוך הארון.שונאת לקפל כביסה.האקסית שלי תמיד היתה עושה את זה.בעודי אוספת את הבגדים זהיתי חגורת עור ישנה שכבר מזמן לא היתה בשימוש.
אני לא הולכת עם חגורות.היא לא פגשה שום תחת כבר הרבה זמן.
עמדתי ככה,עם החגורה ביד,כשיצאת מהשירותים.
״ הממ..סליחה שאני מחרבן כבר יומיים אצלך..״.. סוג של התנצלת, חצי נבוך חצי מחייך. המבוכה הזאת הכריעה את ההחלטה.
״בוא אליי״ - חזרתי על עצמי.
התלהבת. כמו גור ששמח לקראת ליטוף אוהב. אם היית יכול לקפץ לקראתי, היית מקפץ.
לא קיפצת.
ניגשת אליי,ולאט לאט השמחה במבט הפכה לכניעה מוחלטת.
הדבר היחיד שרציתי זה להצליף בך, להצליף ולהשאיר סימן, כאילו ידעתי שלא נתראה שוב.
״תוריד״ ציוויתי..
הורדת את המכנסיים יחד עם הבוקסר, הסתובבת והתקופפת.
כבר בפעמים קודמות התפלאתי למראה התחת שלך המובלט. הוא נראה לי פתאום כל כך נשי. התחת שלך היה נשי. השילוב הזה, של גברי ונשי יחד - הוא חירפן אותי.
עמדת בציפיה, על ארבע, הבלטת את התחת והנעת אותו קלות מצד לצד.
הנפתי את החגורה באוויר. ועצרתי.
ראיתי אותך דרוך, לא רואה מה קורה, תוהה מתי תגיע ההצלפה.
שוב הרמתי את היד בחדות. ושוב עצרתי.
״פליז..?״…הקול הזה שיצא ממך. היה רך, מתחנן, גבוה.
״ פליז, אני רוצה אני רוצה אני רוצה ״, כבר התחננת אליי.
עמדתי שם עוד דקות ארוכות , מסתכלת לך על התחת המפואר, על החור , מקשיבה לשקט שבך.
״ בהזדמנות אחרת, מתישהו״- עניתי בשקט.
לא השארתי סימן.