כשזה כואב - אני חוזרת למקורותי.ואמנם זה רק תרגום,ואצלי בלב זה מתנגן בשפה אחרת - עדיין. וזה מקל.
ברחוב שלי כבר לא מעט שנים
הצעדים אומרים: את שוב נפרדת.
החשיכה מעבר חלוני
הסתלקותם של חבריי אוהדת
עיסוקיהם זונחו בלי דאגה,
בבתיהם אין מנגינות, אין סדר
ורק, כמו אז, רק נערות דגה
עוד מסדרות נוצות תכולות בחדר
כמה תלול אופייך, בדידות, בדידות,
כשאת במחוגת ברזל נועלת
עוד מעגל במן כזו קרירות,
לא מקשיבה להבטחות- איוולת
תני לעמוד על קצות אצבעותיי
ביערך , בקצה תנועה מואטת
למצוא עלווה , לטמון בה את פניי,
לחוש יתמות כהתענגות מוחלטת
תרמי לי משלוות ספרייתך,
מקונצרטייך תרמי מוטיב או שניים
וחכמה יותר אדע כבר איך
לשכוח מי הוא מת או חיי עדיין
תבונה וצער אז אדע, אדע,
כל עצם לי יחשוף תכלית נסתרת
וישען הטבע על כתפיי,
סודות ילדות יכריז בי למזכרת
ואז מחשיכה ודמעותיי,
מבורותי האומללה של פעם
תווי פנים יפים של חבריי
יופיעו ויתמוססו עוד פעם