"אני אחליט אם ממשיכים או לא"
זה היה המשפט האחרון שנתתי לו. והחלטתי בעצמי עבור שנינו.
כמה כוח יש למילים , נושאות איתן הבטחה , געגוע , מייצרות את התמונה הנכונה
וכשהמציאות מתנגשת לפעמים נוצרת אכזבה גדולה.
כמו ברכבת הרים משוגעת , המילים שלך לקחו אותי כל פעם גבוה , הנחיתה היתה מרסקת בכל פעם מחדש.
במציאות אני עושה , קונה , מובילה , מייצרת , מנקה , מכינה , מלמדת , מסבירה , מוצצת. מאוכזבת.
אז בשביל מה כל זה?
זה הכל רק סביבך , אין לי משמעות במבנה הזה שייצרת. אולי פתחתי לך צוהר לעולם , אולי נתתי קצת דרור לרצונות חבויים ,
אולי כיוונתי למימוש דברים שלא העזת. ומה איתי בכל זה?
מתי חשבת עלי באמת? על הצרכים שלי? על איך להגיע אלי באמת , לפנימיות הכי חבוייה שבי?
אז החלטתי לבד עבור שנינו.
אני לפעמים מציצה על מה אתה כותב ולמי אתה מגיב , סתם מתרפקת על מה היה אילו...
אבל המציאות תמיד לוקחת , כמו בקזינו - הבית תמיד ינצח