חששתי. שנים שלא נפגשנו , והנה אתה מולי. התחבאתי .
לא השארת מקום בנינו.
"אתה כאן". "אתה באמת כאן". לא חלמתי. הנשימה שלך חיממה לי את העורף. סובבת ופשוט הבטת. לא בעיני. גם בעיני. וצללת לתוך פי כמו מערבולת.
הריח שלך. היד החזקה. הריתוק לקיר. הבגד השקוף שלא מסתיר.
נשכב לך . חולצת עבורך. ומנסה את השנוא עלי. אתה מנחה. קחי נשימה ואז... זה עוזר. ושוב קחי נשימה ו... יופי . שוב ושוב אתה סבלני וגם לא כל כך.
שרף לי. ולא הוצאתי הגה. עמדתי בזה כמו גדולה. הקול של המפגש בין היד שלך לגוף שלי נצרב עמוק בתוכי.
איך זה שכשאתה אוחז לי בשיער בחוזקה זה מרגיש אחרת מאשר עם אחר? זה מטריף אותי. רק איתך. זה לא מרגיש כמו משחק. זה פשוט אתה במהות. באישיות. כל כולך.
אפשרת לי להיות מי שאני שוב ושוב ושוב עד שהדמעות פשוט התפרצו בלי שהתכוונתי.
בחלק שהפחיד אותי היית סבלני. לא ויתרת. עד שהצלחתי להשתחרר.
נתת לי כאב , נתת לי עונג, נתת לי הקשבה ומקום.
נרדמנו לרגעים. היד שלך נחה עלי והצלחתי לישון. אני מוכנה ככה כל החיים.
היה לי חשש שאם באמת אהיה אני עד הסוף תיבהל. ובכל זאת לקחתי סיכון, חשבתי שאתה ישן, שאהיה לבד. הבאתי לי "כוח עזר" , אני עם עצמי כשאתה ישן. לא עברה שניה, והיד שלך הצטרפה. שוב הכאב המענג. שוב אתה מאפשר לי להיות אני מתי שאני רוצה. בלי סוף. בלי הגבלה. לא עוצר אותי. לא חוסם. עוזר לי להשתחרר יותר ויותר.
ושוב ישנים. ושוב היד שלך נחה עלי. ושוב אני מוכנה ככה עד סוף הימים.
מושך אותי מתוך שינה . רוצה את השנוא עלי ושוב מנסה. קצת משתפרת. ממש טיפה . יש תקווה.
כך כל הלילה המופלא.
הלילה הטוב בחיי היה איתך.